אי שם בין כיתה ג לכיתה ו התחלנו לגלות את העולם, אני יכול לומר שגבולות העולם המוכר שלי עברו אי שם באזור כיכר מסריק בדרום, רחוב בלוך במערב ודרך נמיר במזרח, הצפון היה מסתיים ברחוב יהודה המכבי ותמיד היתה אפשרות שאולי נגיע לירקון – זה כבר היה ממש הקצה של המפה.
אבל מתישהו התחלנו, כמעט כל הבנים של הכיתה, לצאת להרפתקאות בעיקר באיזור הגבעות החוליות שהיה למעשה הגב של איכילוב. הפעילות החביבה עלי היתה חיפושים אחרי מטמונות אבודים שאף פעם לא מצאתי, היינו גם עושים מדורות שם וזה היה הדבר הכי קרוב לחוויה לא עירונית שעברתי בילדותי. הגדיל לעשות רוני יונה (אם אתה קורא את זה רוני, ואם אני לא מדייק, אז תגיד לי ואני אתקן) שכנראה מצא איזה חור קטן או גומחה באחד מקירות הכורכר והכך אותה למערה “שלו” ואני יכול לזכור בבירור שמישהו אמר לי, די בתימהון, שרוני יונה חצב מערה לעצמו בגבעות.
המיקום היה סודי, וזה יכול להיות דבר די מצחיק כשחושבים שכל הגודל של האיזור היה מצומצם, אבל לילדים זה הספיק ואני זוכר שחיפשתי את המערה בקדחתנות – עד שמצאתי אותה. וכשמצאתי אותי אפילו לא התאכזבתי מזה שהיא לא ממש היתה מערה אלא יותר חור בקיר שאפשר להשען עליו, אלא הייתי די גאה ביכולות שלי להתגבר על קשיים ולהגיע למטרה
היום במקום הרים של כורכר עומד במקום הזה בית החולים לילדים “דנה” ואין שום זכר לחול או גבעות בחניה שבין בית החולים לרחוב ויצמן, אבל כל פעם שאני עובר שם בכיוון רחוב שאול המלך אני מסתכל ימינה ומדמיין חבורה של ילדים הולכת אחרי בית ספר, ומשתלטת על הגבעות במגוון סגנונות טיפוס, אה, והיתה גם הפעם ההיא שמישהו זרק שם אסלה ישנה וכולנו הלכנו ושרנו “בטש – בית שימוש” כעלבון ליוסי בטש, בטח כי הוא החליט לצחוק על מישהו ברגע הלא נכון