אחרי הפוסט האחרון על המורה אליעזר גוטנטג נתקפתי נוסטלגיה הדמות הבאה שעלתה היתה של חיה אוטרובר, בניגוד די גמור לאליעזר גוטנטג חיה אוסטרובר לא היתה מורה שלי, לא זכור לי שום דבר שהיא לימדה אותי, רק הנוכחות שלה הטילה צל כבד מאוד על השנתיים הראשונות שלי בחטיבת הביניים בבית ספר עירוני א’ – שלומר את האמת בקושי זכאי לשם “בית ספר” – לפחות באותה תקופה זה היה מוסד חינוכי שהתעסק בהרבה דברים אבל לא בחינוך ולא בלימוד
אחרי החממה הנעימה של בית הספר בר-כוכבא הופנתי לעירוני א’ (וזאת לאחר שלא רציתי ללמוד בגימנסיה, כמו שעשה חברי דודו רסולי זכרונו לברכה, בעיקר בגלל שרוב החברים שלי הלכו לעירוני א’ ולגמנסיה הלכו בודדים) ושם כבר למדתי די מהר את החיים האמיתיים ואת יחסי הכוחות בעולם, אבל הראשונה שהייתה אחראית על הטלת המשמעת היתה חיה אוסטרובר, וכך, מכיתה ז’ ועד כיתה ט’ היא היתה השריף הבילתי מעורער של המסדרונות של בית הספר וכל פגישה איתה היתה שולחת את הלב שלי למרתון של דפיקות ואי סדר
פחדתי ממנה פחד מוות, זה נשמע מצחיק היום אבל האישה הזאת הטילה אימה בלי שום קשר למה שהיא עשתה. איך הצליחו להפחיד אותנו כל כך ממנה – לא רק אותי אלא רבים וטובים מחברי לספסל הלימודים אני לא יודע, אין לי ספק שטקטיקות כאלו יכולות להיות מיושמות בהצלחה בבית כלא
בטירונות הבנתי לראשונה שחיה אוסטרובר היתה הרס”פ הראשון שלי, הפחד להפגש עם שניהם היה זהה, האכזריות גם כן (נו טוב, חיה לא הורידה אותי לשכיבות שמיכה מול הכותל בטקס ההשבעה שלי אבל אם היא היתה שם אולי היתה עושה גרוע מזה) וחבל. חבל כי כל הפחד הזה מיסך את דמותה בעיני, ושנים אחר כך, כשהייתי יושב בפיצה פצה הכרתי את האחיין שלה – שהיא גם הוא מהקבועים של המקום, והרבה צחוקים עברו עליה ועל השנים האלו, ובסופו של דבר הבנתי שהיא היתה מורה לא רעה בכלל וגם אישה מעניינת ואולי נחמדה, מה שאג לא אוכל לומר על הרס”פ שלי שעמד למשפט על ההתעללויות שלו בנו ואולי אפילו קיבל איזה עונש קטן בסוף
עדיף ללכת לבד באור אחרון מלפגוש את אוסטרובר במסדרון
