היה לי מורה לגאוגרפיה שקראו לו ויקטור, וחוץ מללמד גאוגרפיה הוא גם יכול היה להיות הישראלי הראשון בליגת האן.בי.איי ולא בגלל שהיה גבוה (היה די נמוך האמת) אלא בגלל המסירה האימתנית שלו, שלא אחת הכריעה תלמיד כיתה ח׳ שלא הצליח לפענח מספיק מהר מה היה הטיל הביניבשתי שעשה דרכו אל הפרצוף שלו.
הקרש של הסל, במגרש של עירוני א׳, איפה שהיום האולם השני של סינימטק תל-אביב, הקרש הזה היה נאנק מסבל כל פעם שווקטור היה מטיל נסיון לשלשה, ואני זוכר עדיין איך כל הסל היה מתנדנד כמו לולב בשוק ארבעת המינים בכיכר מלכי ישראל (יצחק רבין עדיין היה בינינו באותו זמן).
השיעורים של ויקטור היו בסימן אותו המוטיב, הם התנהלו באיטיות עד רגע מסוים בו הוא היה נכנס לטראנס ומדבר מהר, בדרך כלל על כדורסל או המשפחה שלו או משהו אחר, ולפעמים אפילו גם על גאוגרפיה. גם עצבים היו בכיתה, ויקטור היה ג׳ינגי ופרצופו האדום ממילא היה נצבע גוון בורדו עמוק כשהוא היה צולל לתוך כמה דקות של זעם ועצבים, שהיו בדרך כלל יוצאים בצורת צרחות (״מה זה להכנס לכיתה של שמיניסטים ולומר ״היי הופ״?? מההההה זהההההה?????!!!!!״).
ויחד עם זאת ויקטור היה בהחלט יוצא דופן בנוף של מורי עירוני א׳ בקלילות שהוא לקח את החיים, בזה שהיה משחק כדורסל איתנו, משתף אותנו בחייו הפרטיים, ומדבר איתנו בגובה העיניים. הוא היה ריענון אמיתי להפצצות התעמולה הציונית שהגיעו מכיוון חדר המנהלת או לרצינות התהומית שליוותה חלק מהמורים, שלא לדבר על האדישות המופגנת שחלקם הפגינו כלפינו.
אז ויקטור, איפה שלא תהיה, אני מרים כוסית צוייקה (שיכר רומני) לכבודך, ולכבוד אינספור רגעים מצחיקים עד דמעות שייצרת (״הון״, ״הון!!!״ הוא צרח עלינו אבל בעיקר על אייל פיליפ שפישל לראשונה וסופסופ ירד ממעמד האל שהיה לו אצל ויקטור).
והיה עוד רומני בחדר המורים (האמת שהיו לא מעט מהם), אחד שמגיע לו פוסט משלו, בחליפה ועניבה מר שטיינר היה מתהלך עם סרגלים דינוזאוריים תחת השכם וממלמל בקולו הדקיק דברים בלתי מובנים… בטח קללות על התלמידים הסוררים שלו.
בהמשך.
עוד מסירה של ויקטור - תזמינו אמבולנס
