ללכת מכות זה חלק בלתי נפרד מהחיים של ילד בבית ספר יסודי, וגם בתיכון (למרות שאז זה כבר מתחיל להיות מסוכן)(וגם כואב) וגם לי יש זכרונות קטנים מקרבות קצרים שניהלתי עם חברים לאורך הזמן, אני חושב שהפעם הראשונה שממש הלכתי מכות היתה עם גלעד שור בכיתה ג’ או אולי ד’ והמזל שלי היה שהוא עוד לא גדל כמו שהוא גדל, כי אם הייתי הולך איתו מכות בגיל מבוגר יותר הוא היה קרוב לוודאי שותל אותי איפהשהוא בחצר בית הספר
היו גם כמה חיכוכים נוספים, רועי ותמיר היו קרוב לוודאי מעורבים, וכמו במקרה של גלעד היה זה תזמון מוצלח שהביא אותי לשרוד כדי לספר את הסיפור הזה. בדיוק כמו שבית הספר היסודי בר-כוכבא היה חממה נעימה ולא השתקפות אמיתית של המציאות כך עירוני א’ היה צלצול ההשכמה החד ביותר לנימנום שלי ושל חברי. וכך מצאתי את עצמי אוכל מכות תוך כדי שאני מנסה להוריד את משה מלכה מרוני יורטנר, כי הוא השתמש בו כבמזרון ים או שטיח יוגה. במסדרון של כיתות ז’ ואחר כך בתוך הכיתה שלנו (כי משה והחברים האחרים שלו שהיכו אותנו נמרצות לא היו בכיתה שלנו) היה זה סשן מכות ארוך ולגמרי לא נעים וכל כאפה שחטפתי צילצלה לי מילה אחת חדשה שלא הכרתי “אינטגרציה” וכל המכים, ללא יוצא מן הכלל, היו ילדים חדשים שלא הכרתי לפני. הדבר היחיד שאני יכול להגיד להגנתם הוא שעד כמה שאני זוכר רוני פחות או יותר סגר את הסיפור עם מה שהיה נראה, להבנתם, כהתגרות ברורה וחצופה בהם
ולגבי ה”אינטגרציה” במבט לאחור ברור שהיו שם טעויות קשות, אבל עוד יותר ברור (ואני מקווה שאף אחד לא יחלוק על כך) שכל מי שהגיע לבית הספר מה”צפון” הכיר והיה חבר של לא מעט ילדים מרקע עדתי לא זהה לשלו, ואני לא נכנס לזה כי הדיון מיותר. כך שהאינטגרציה היתה פשוט עירוב של ילדים מרקע סוציו-אקונומי חזק עם כאלו עם רקע פחות חזק, אולי אפילו חלש, וכמו כל דבר שנעשה באותו זמן במערכת החינוך בכלל ובבית הספר עירוני א’ בפרט פשוט זרקו את הכל לסיר – הרתיחו וכיסו במכסה גדול, בלי הכנות ובלי תכנון מוקדם, כור היתוך או לא כור היתוך.
אני הייתי דיפלומט, הולך בין הטיפות, לא מאמין שהייתי נכנס לקרב פנים מול פנים עם ארבע ילדים שאני לא מכיר בכיתה ריקה, כשרק חברי הטיב ביותר נמצא לצידי, רוני למרות זאת היה בדיוק הטיפוס לעורר עליו את זעם ההמון – וגם לספוג את התוצאות, רק שאני הייתי שם גם, ובאקט הירואי החלטתי שאני צריך לחלוק את הנטל עם רוני
אחרי שהסערה חלפה אני מניח שאיזה מורה גילה את רוני ואותי, מוכים וחבולים, ורץ למנהלת. שם כבר נערך בירור, ונפלו החלטות. צריך להכיר לילדים אחד את השני אמרו המורים, אם יכירו לא ילכו מכות. צריך לשמן את גלגלי האיטגרציה. וכך מצאתי את עצמי, הדיפלומט, מאולץ להתחבר עם ילדים שלא רק לא הכרתי אלא שהיכו אותי נמרצות כמה ימים ספורים לפני כן. זה כמו לעשות דוקטורט ביחסים בילאומיים כדי לגלות שאחרי 15 שנות לימוד ושירות המדינה שולחת אותך להיות הנספח החקלאי בגאבון
אבל, וזה אבל די גדול, ההתקלות הזאת יצרה את התנאים המתאימים לא רק להדברות אלא להכירות אמיתית וגם לחברות. משה מלכה לא הפך להיות חבר שלי אבל במשך הזמן התברר שהוא בחור טוב ו”גבר” לפי כל הגדרה של בית ספר תיכון. מתישהו נצטרך גם להתייחס לתליון שהיה על צאוורו, “ממ” שנתן לו את הסלוגן הפרטי שלו
הפעם האחרונה שהלכתי מכות בבית ספר תיכון היתה עם חברי הטוב צ’ופי, במגרשים הקטנים של הכדורגל, בזמן שעור התעמלות של מורה מחליף שסבל מתסמונת פוסט טראומטית חריפה, ומגיע לו פוסט משלו בבלוג הזה, לא רק כדי לצחוק קצת אלא גם כדי להרהר קצת באיזה ידיים הפקירו אותנו בבית ספר הזה
יש מכות! למצולמים אין קשר לכלום, הם אפילו לא מתל אביב
