יש כמה דברים שמבהירים לי, היום, את הזילזול התהומי של בית הספר עירוני אלף בחלק גדול מתלמידיו, אם לא בכולם . אחד מהדברים האלו הם הזכרונות מהשעות המתות של בית הספר, שעות של “חלונות” שבהן לא היה מה לעשות או מורים מחליפים שבאו למלא את מקומם של מורים חולים, עייפים או סתם ברזנים
שעת חלון היתה שעה נפלאה, אי אפשר היה להגיד לנו מה לעשות, וחוץ מכה מקרים בודדים בהם הכריחו אותנו לשבת בשקט באיתה כיתה עזובה היינו עושים מה שרצינו, וזה לא היה לשבת בספרייה ללמוד היסטוריה. היינו משחקים כדורגל בפחית (מה שקראתי “פחית-רגל” והיה די פופולרי) או סתם יושבים ומדברים על מה שילדים בגיל שלנו יכלו לדבר
וכשמורה לא היה מגיע היה מורה מחליף, והיו די הרבה כאלו אבל יש אחד שאני זוכר ממש טוב, אני לא בטוח שהוא היה מורה מחליף להתעמלות (יכול להיות שחיים המורה להתעמלות נעדר שבוע או שבועיים באותו זמן) אבל אני משוכנע שכל המפגשים איתו היו במגרש, ככה שכנראה הוא היה משהו להתעמלות. הוא היה מוכה פוסט טראומה, והמשחקים שהוא נתן לנו לשחק היו בעלי אופי של מצוקה אנושית אמיתית, למשל הוא היה מבקש מאיתנו לרוץ מסביב למגרש הכדורגל הקטן וכל פעם שהוא זרק כדור היינו צריכים לדפוק פזזצטה
ואם מישהו יגיד שזה לא ממש חוויה קשה אז היה גם משחק אחר, הרבה יותר חריף, שבו הוא פשוט צרח “הפצצה!” ואנחנו היינו צריכים לחפש מסתור, והוא לא השאיר הרבה לדמיון כשהוא הסביר לנו שהוא עושה את זה לטובתינו כי בזמן מלמחה זה מה שקורה ואם נתאמן כהלכה אז יש סיכוי שנשרוד את המתקפה, והוא היה מאוד אמין בתיאורים שלו
הנה הם באים, אפשר להתחיל את השעור התעמלות
