“אם אתה לא מאמין אתה יכול לבדוק, זה כתוב בת’ נך”
אלו היו הסימוכין של המורה אייכלר לכל פרט היסטורי, וזה, פחות או יותר, הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי (ואני משתמש במילים האלו דיטל כי אני כבר חושב על הפוסט שלך) נו באמת, זה היה הפאנץ ליין של גיברת אייכלר, במבטא הייקי הונגרי שלה, לכל דבר לא ברור או מובן. ואם כך אז למה יש שיעור היסטוריה ושיעור תנך? אה? חשבת על זה פעם? לא ממש
הדבר היחיד שעמד לזכותה של אייכלר זה שהיא היתה כל כך זקנה שכולנו הנחנו שהיא עברה אישית חלק מכל תהפוכות ההיסטוריה ומכירה את הנושא מקרוב, שנים אחר כך שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאישה קשישה לימדה אותנו וחשבתי אולי משהו פשוט קרה לה והיא נראתה מבוגרת מגילה – בהרבה
אין צורך להרחיב הרבה על תקופת מלכות אייכלר, חוץ מזה שהייתי מחקה אותה די הרבה וסוחט הרבה צחוקים לא היה שום דבר מיוחד בשיטות הלימוד שלה (רק להשתמש במילה הזאת בקונטקסט של עירוני אלף הוא מגוחך) ולא במטען השכלי שהיא העבירה אלינו, הדבר המרשים היה הירושה שלה – אדון פרוזדון
אם למדתם אצל האיש – אנא – קראו לאט, ותפנימו את מה שאני כותב.
האיש היה אכול עצבים, נכון, הוא היה הרגוע במורים, כמעט אוטיסט, מורה בבועה שלא ממש נגע לו שום דבר פיזי שהתרחש תחת החוטם שלו בכיתה, שיעור אחר שיעור, אבל אם הייתם מסתכלים היטב ובוחנים אותו הייתם מבחינים בטיקים העצבניים שהיו לו, איך שהוא היה מתופף על השולחן כמה פעמים ואז מזדקף ומתנוחת ישיבה עובר להליכה – תוך אולי חצי שניה
והיו גם הגירודים, אה, הגירודים. כשהוא כבר לא יכל לשאת את העונש של לנסות וללמד אותנו, כשהוא שוב נוכח בכך שאין אפילו צדיק אחד בסדום שמתעניין במה שהוא החליט לעשות בחיים שלו הוא היה מתגרד, וזה היה דומה יותר למישהו שמנסה להוריד שכבה של דבק מהפרצוף שלו מאשר איזה גירודון קטן, האיש היה עצבני אש, ובטח לפעמים שהיה חוזר הביתה היה מפרק איזה משהו במכות, חולצת הפלנל שלו נספגת זיעה והשיער הסרוק לצד מתפרע תוך כדי שהוא מכה וצורח, הסנדלים נפרמים והמשקפיים נוטים על הצד עם כל אגרוף שהוא מנחית
אבל בואו נניח לכל האלימות הזאת לרגע, ונזכר במבחן אצל פרוזדון. איזה תענוג. זה היה כמו מבחן עם ספר פתוח, או יותר נכון זה היה סימפוזיון בנושא המבחן כאשר כל אחד מילדי הכיתה משתתף ונותן את חלקו. ילדים הלכו משולחן אחד לשני כדי להתייעץ וזה אפילו לא נעשה בשקט, הכיתה היתה הומה פעילות בזמן מבחן ודוממת משיעמום בזמן שיעור, אפשר להניח שזה ההפך הגמור ממה שכל מורה רוצה
אבל פרוזדון, אולי על תרופות פסיכיאטריות, היה מבסוט, ישב אצל השולחן שלו והתעסק בשלו, הוא כבר מזמן ויתר על כל מה שקורה בין כתלי המוסד החינוכי הזה, אחרי שנים של השרייה עמוקה במרינדה של עירוני א’ הוא פיצח את הנוסחה, אל תנסה ללמד – תנסה לא להדרס, וזה מה שהוא עשה באומנות גדולה ואני פעם עברתי ליד אחת הכיתות בזמן שלימד, יותר מחצי מהפרצופים הופנו לצד ימין – אל המסדרון הפתוח של כיתות ט’ (או אולי זה היה כיתות י’?) תלמידים מוכי שיעמום, ותוך כדי שחלפתי על פניהם צעקתי “ויוה פרוזדון” לא רק כדי למשוך תשומת לב אלא כדי להודות לו על כך שהתיישר עם הפילוסופיה המנחה שלי באותו הזה – תנסה לא להדרס
בילי בוב טורנטון ישחק את פרוזדון בסרט על חייו
