שיעור תנך – אל תצפו לניסים

אני ממש לא יודע מה קורה היום במערכת החינוך בישראל אבל בזמני לימוד תודה היו מתפתחים ללימודי תנך ומגיל 7 ועד 18 היו מפמפמים את אותם הנושאים ואת אותם הפרקים, לא שילדים בני 8 קראו ספר יחזקל אבל כל סיפור וכל פרק היה כבר מוכר בגיל 15 ולמרות שעדיין מדובר בחתיכת ספרות מרשימה מאוד אנחנו התעסקנו רק בחלקים שנבחרו על ידי מישהו ושאחר כך כמובן הופעו בבחינות שלנו

דווקא שיעור תנך היה אחד השיעורים שעברתי בשלש כיתות שונות, לא זוכר למה בדיוק אבל איכשהו ראיתי שלש גרסאות שונות של מורי תנך מלמדים והחדשות הטובות שלמדתי מכך היו שאין שום הבדל ושבכל מקום זה דלוח ומשעמם. בכיתה שלי השיעור היה נפתח בטקס קטן שמעולם לא אכזב והצחיק אותי ואת מאיר עד דמעות (וסליחה אם אני קצת חריף פה) ראובן היה מוציא את ספר התנך שלו מהתיק, דופק לו נשיקה קטנה ופותח אותו באמצע כדי לגלות כיפה קטנה ושחורה שנמחצה תחת דפי הספר 95% מהזמן, ואחרי שהוא היה פותח את הכיפה – קצת כמו שפותחים פתק שהיה בתוך עוגיית מזל, הוא היה ממקם את הפירמידה הקטנה והמצ’וקמקת הזאת עד הראש שלו – שם היא ניצבה, מתגרה בחוקי הכבידה, כמו אוהל אינדיאני קטן

אחרי הטיקסיות רבת הרושם הזאת (גם אני הייתי שם כיפה לפעמים) היה אפשר להתפנות לנמנום הקליל שהשיעור הציע, או לחילופין לשנות את נושאי השיחה היות והמורה חנה רנן היתה חברמנית כזאת ותמיד בשיעורים שלה היתה אווירה יותר משוחררת, כך שמשהו שהתחיל בשמואל (א’ כמובן, שמואל ב’ תמיד היה לגמרי לא “אין”) אחרי שלש דקות הפך לוויכוח פוליטי סוער ביני לבין מאיר, ולא מעט פעמים הויכוח היה עובד לפסים מאוד לא נעימים, היינו קוראים אחד לשני בשמות (“נאצי” “פאשיסט” אוהב ערבים” ו”גייס חמישי” חלק מהם) ולפעמים זה היה אפילו נגמר באיזה חיכוך פיזי קטן ומינורי

כל זה לשמחת כל הכיתה שיכלה עכשיו לעבום מנימנום לשינה אקטיבית

אבל לכל מסיבה יש סוף ולכל משפט דין, וחנה רנן, זאת שהיתה המורה הכי זורמת, דאגה שציון המגן שלי יהיה כל כך נמוך שגם עם כל הבולשיט הספרותי שלי אני לא אצליץ לחלץ ציון עובר בבגרות, היא עשתה בערך אותו הדבר למאיר  ואת ראובן היא פשוט שיפדה, ועד כמה שאני זוכר הוא הגיע לבחינה כדי לגלות לחרדתו שהוא לא מופיע בטופס, אז גם נולד משפט אלמותי “זה פאק של המורים” שאמר ויקטור לראובן, וחזר על זה כמה פעמים, זאת היתה הדרך שלו להגיד לילד “אכלת אותה, יאללה זוז” ואני זוכר את עצמי שוכב איפשהו בלבנון שנתיים אחרי זה, אחרי שמטען התפוצץ ליד הכלים שלנו, ואני ממלמל “זה פאק של המורים”, אכן

ואחרי שגמרתי עם לבנון התפנתי להשלים את הבגרות הזאת, ולא חשבתי על זה יותר עד היום

קבלו אותו - השעור נקרא על שם הספר

 הערה קטנה – ויקטור אמר את זה בבגרות למתמטיקה ולא לתנך, וזה עדיין היה פאק של המורים

*** עדכון ***

אחרי הדברים שמאיר כתב – צריך לתקן – היו אלו דווקא דוביק מאיר ואני שקיבלנו את השטרונגול מרנן, ראובן (בדרך מסתורית) קיבל ציון לא רע (ובלא רע אני מתכוון מעל 50) וזה מאוד נכון שדוביק השתגע מעצבים, אבל אני לא ממש, ראובן היה (וכנראה נשאר) גדול בתורה וחנה רנן חלקה לו כבוד. לנו היא החליטה לשם רגל ולשחרר אצבע שלישית, זאת היתה הנקמה הפרטית שלה בזילזול שלנו, ולמרות שאני לא יכול להגיד שלא היו לה סיבות לעשות את זה היא היתה יכולה גם להתנהג כמו אישה מבוגאת (והיא כבר היתה מבוגרת אז) ולא להתלכלך ככה. אני בכל אופן השלמתי את הבגרות הזאת ואני לא בטוח אבל בסוף יש שם 96 אני חושב, בבית ספר אני לא בטוח שהציון הסופי שלי היה יותר מחמישים