הנה מר ברוקר הולך בצעד נמרץ, הוא נכנס אל המבנה ששימש את תלמידי כיתות י”ב והביט בחטף בדלתות הכיתות, לבסוף נקש ופתח אחת מהן ואמר “דני כץ, אני יכול לבקש את התלמיד דני כץ לכמה דקות” וכמו במטה קסם דני הופיע והלך עם ברוקר אל האודיטוריום לתקן איזה בעייה עם הסאונד. כי היו דברים חשובים בבית הספר, אבל שום דבר לא היה חשוב כמו התרבות המוזיקאלית שמר ברוקר היה נחוש להשריש בנו
ומכיוון שכל המנהלים לדורותיהם הקפידו לא לצאת או להראות מחוץ למגדל השן שלהם בקצה מסדרון ההנהלה, הקו המנחה היה נתון לכל פרשנות שהיא על ידי מספר שתיים – ובשנים שלנו זה היה מר ברוקר
ומר ברוקר אהב אומנות, יותר נכון לומר שהוא אהב כל מה שמריח מאומנות, והרסיטל שהוא אנס אותנו להקשיב לו פעם או פעמיים בשנה, והפסקות המוזיקה הקלאסית ועוד כל מני דברים היו כולם עלה התאנה של ברוקר, ויום אחד עלה התאנה הזה גדל ותפח והפך להיות הפסטיבל של עירוני אלף – רק כדי להראות שגם פומפוזיות יש בשפע בתיכון הזה. אז עשינו פסטיבל
אז כולכם בוודאי זוכרים את ההכנות ואת הקארט בלאנש שניתן לכל מי שהשתתף, מגדול עד קטן, השתתפות בפסיבל הבטיחה שתוכל לצאת מכל שעור ובכל שעה, ומורה שלא אהב את זה היה צריך להגיע עד וורסאי כדי לדבר עם הדוכס ברוקר – ולצאת בידיים ריקות, פה תהייה תרבות אמר בקול נחוש ברוקר – ולא הרפה
אז היה הפסטיבל, והיה צריך שיר שייצג אותנו, וכדי לתפוס עדר שלם של ציפורים במכה אחת כמה מחברי הטובים התקבצו לתכנן תוכנית. עכשיו צריך לדבר על דינה. את דינה הפגשתי בכיתה ז’ והיתה ילדה נחמדה ויפה, רק מה היה לה דיבור מסריח, בעיקר לכיוון בנים ובעיקר כאלו שלא עינינו אותה (או אולי כאלו שהיא רצתה שיחשבו שהם לא מענינים אותה) היא, לעומת זאת היתה די מענינית לכל ילד זכר בסביבה, ואני, שוב מתוודה, לא יכולתי שלא להתפעל מהקימוריים הנשיים שכבר אז החלו להתפתח. ומכיוון שהדינמיקה ביננו היתה מעט טעונה לא ממש התחברנו, וזה הסתכם בכך שהיא היתה מעליבה אותי ואני הייתי אומר לה כמה נפלא הוא העכוז שלה
אבל להבדיל ממני אחרים היו גם יותר רגישים וגם יותר, אם מותר לי להניח, מעורבים רגשית עם דינה, והקרירות המקפיאה בה היא התיחסה אל חברי דחפה אותם לעשות מעשה – וכך היה, נכתב שיר, לא ממש מסובך אבל כתוב היטב ומצחיק לכל מי שידע את הסיפור מאחורי הקלעים
דינה דינה דינה את מאור עיני – דינה דינה דינה חיזרי מהר אלי – וגם היה חלק שבו הזמרים דיברו “מרוב כאב נותרתי עזוב” וכולי וכולי, הולחן השיר, נבחרו שני זאטוטים מכיתה ז’ לשיר את השיר לפני כל הבית ספר, והתחילו החזרות. כל זה היה הזדמנות נפלאה וחד פעמים בשבילינו להוציא אל האויר את כל מה שחשבנו על המוסד החינוכי, על הזמר המזרחי ועל בנות שמרימות את האף, וכל זאת בחסות הנחלת התרבות בבית ספר שלנו
ומתוך עשרת השירים השיר דינה דינה זכה מקום ראשון, ושרו אותו בסיום הפסטיבל כהדרן, בלונים עפו באויר והיו גם זיקוקים, וכל העיניים הופנו לדינה, שעכשיו היתה לא רק מושא תשוקתם של רבים מבני המחזור אלא הפכה לסלב הראשון בשכבה
שוב פעם התפלחת מספרות? לא, הקשבתי לבאך אצל ברוקר - גון סבסטיאן
