תאטרון האבסורד של מר ברקין

לפני שנתחיל חשוב לעבור על נקודה אחת ומכרעת. שום דבר טוב לא קורה בשעה שבע בבוקר. בין השעות שתיים-שלש בלילה לשבע בבוקר אין בהרבה סיכוי שדברים הרי גורל יקרו, ובדרך כלל זה כי בני אדם רגילים נהיים עייפים בשעות האלו. ואם הולכים לשון מאוחר אז גם קמים מאוחר ואז הכל יופי, אבל אם הולכים לשון מאוחר, כמו שרבים מחברי ואני נהגנו לעשות בגיל 17 וצריכים לקום לשעת אפס, שזה אומר שבע – שבע ורבע בכיתה, אז אתה מקבל חבורה של ילדים עיפיים ולא מעונינים

אם זה בקייץ אז מבלים עד מאוחר ועושים שטויות והדבר האחרון שרוצים זה לקום בשש בבוקר כדי ללכת לבית ספר, ואם חורף, צריך להסביר את זה? קר ורטוב ועדיף להשאר במיטה. אבל אנחנו, חבורה צוהלת ושמחה, היינו בשיעור קולנוע, והגאון ששיבץ את המורים שם לנו פגישת בוקר מוקדמת עם עקיבא ברקין, שלא היה מורה אלא קולנוען, ומרוב האבה לקולנוע רצה להכיר לנו את שורשיו ההיסטוריים

אוגוסט ולואי לומייר 1985 מסתכלים על המתקן של הטלויזיה בחדר המורים

וכך, בשעה שבע בבוקר ביום שישי (יש פה אוסף של כל כך הרבה טעויות) הוא היה מרצה לנו על האחים לומייר והקאמרה אובסקורה, על הרקע ההיסטורי לסרט גונבי האופניים ועל הפילם נואר (זה שקפה נואר עם השניצלים קרוי על שמו)(או אולי בגלל שהם אוהבים שחור?) וכל זה לא עיניין אותנו בכלל

ברקין הקולנוען היה מגלגל את הטלויזיה על המתקן הלא מובן הזה, שנראה כמו עגלת קניות לאנשים מאוד גבוהים ובקצה שלה טלויזיה, מחבר את מה שצריך לחבר , מכבה את האורות ואז כל מי שהיה צריך היה הולך לישון, וכל מי שבמקרה ישן טוב בלילה היה משתדל לגייס את כל כוחותיו האינטלקטואלים כדי להעיר הערות מצחיקות תוך כדי שהסרט רץ, ושעריו של תאטרון האבסורד היו נפתחים

מצד אחד היה פס הקול של הסרט שבקע מהטלויזיה מצד שני קולו של עקיבא מנסה להסביר דברים על צילום ובימוי ומעל כל זה צחקוקי בנות והערות בקול רם שנזרקות לאויר החדר “גדלה – זאת!” (מן קומפלימנט לחזה גדול) “הו וא וא וא” (משמע – “הידד! ראו איזה פלא” – צהלו לפחות 5-6 בנים, זאת היתה המשמעות של הקריאה הו וא וא וא)) וכמובן שהיו אלו שפשוט צחקו בההתרחשות הדי מטורפת הזאת – כל יום שישי בבוקר. עד כדי כך יצא שם לשעור הזה שילדים שלוא היו בכלל במגמה היו מגיעים כדי לחזות בנס, בארוע הקוסמי הזה מתרחש

ואיך אפשר בלי להזכיר שני ארועים מכוננים (האמת שהיו שלשה אבל אחד יכול מאוד להעליב מישהיא אז אני מעדיף לדלג עליו) בשיעור קולנוע, הראשון ההקרנה של הסרט של המורה עצמו, שאני לא יכול להזכר בו ברגשות מעורבים. מצד אחד היה כאן איש שרצה לשתף, הרגיש שאנחנו בוגרים ונבונים מספיק כדי להפקיד את היצירה שלו בידיים שלנו, ומצד שני -אלוהים אדירים – איך הוא היה יכול לצפות שזה לא יגמר בקטסטרופה מוחלטת? הוא לא ראה שאנחנו רק מחכים להזדמנות לחבוט בכל מבוגר אחראי. אז היה הסרט שלו, שכולנו דאגנו שכל שלש שניות מישהו יעיר איזה הערה או יצחק או ייעשה רעשים משונים, והאיש הקטן הזה, מנהל הקרקס שלנו כל כך התרגז שהוא הפסיק את הסרט כמה פעמים, רק כדי להמשיך אחרי שהבטחנו שנתנהג יפה

והיתה ההקרנה החגיגית של חגיגה בסנוקר, ניצחון קטן לאחדות האינפנטילית שלנו, הכרחנו אותו להקרין את חגיגה בסנוקר לקול התשואות שלנו, וגם כמובן, לקולנו המלווה את הסרט – כי רובנו הכרנו אותו בעל פה. ואז ברקין התמתח, והיה נראה שתכנן זאת המהלך שלו כבר הרבה זמן, אחרי כל ההתעללות שלנו בו, צפה בנו צופים בסרט וצוחקים ועם אצבע יד ימין הורה על כל אחד מהצוחקים – “ארבע”, “ארבע” , “ארבע”, אפילו ברקין בהבין בסוף את מה שכל החדר המורים ידע, זה לא חשוב מה לומדים – חשוב רק הציון

תשתעל, הבטטה הגיע - רבי חנוכה בן משה הלוי - הוא לא בישל כבוד הרב