שישה גברים מבוגרים מכים אחד את השני בתוך כלוב

היי, הנה ג'יזוס, בואו נלך נגיד שלום כמו שאמרנו כשדחף אצבעות למצורעים the flying house

השנה היא 1985 ובכל בבית בישראל יש חידוש מרנין, ההגמוניה של ערוץ אחד מתערערת נוכח השידורים החצי מיסיונריים של ערוץ “המזרח התיכון” באנגלית או בפשטות – “לבנון” בפי כל מי שצפה בערוץ. וכך הרייטינג של ערוץ אחד (והיחיד באותו זמן) היה צונח בתחילת השידורים בערבית בשעה חמש וחצי – שש (לא מבין למה השעה הכי טובה לילדים היתה השעה של מלעושלי מלקודס) וכולנו היינו נהנים מההרצאות המלומדות של הכומר האונגליסטי, החצי מוטרף, פאט רוברטסון במועדון ה700, וכדי לספק קצת קונטקסט היינו בודקים גם את עלילות הביית המעופף, ולו רק כדי להבין את החיבה היתרה שכל האנשים בערוץ החביב ההוא נטו להיפי מדמם בשם ג’יזוס

אבל השוס האמיתי היה מתרחש בערב יום שבת, אז היו לוחמיו המסוקסים של ג’יזוס לובשים תחתונים מבריקים ומסכות והולכים מכות, לרוב בכאילו ולפעמים על אמת, אבל לרובנו זה לא שינה, זה היה הדבר הטוב ביותר בטלויזיה, מבחינתי היה רק דבר אחד שיכל לעבור את זה וזה הפרק הראשון והנדיר של “מנהרת הזמן” שאף פעם לא ראיתי, ואיך דאג פיליפס ואנטוני ניומן (שהיה יהודי נימול כמובן) הגיעו למקום הזה עם הדיסקים הקשיחים המסתובבים בתוך החדר הגדול, היה שם לפחות 2 מגה, אם לא שלש

באיזו התלהבות חסרת מעצורים הייתי צופה בזבל הטלויזיוני הזה, ולמרבה הפלא דווקא ההאבקות האמריקאית הזאת, שוויט טראש היה מאמץ כתרבות שלו, דווקא זה הפך להיות הקונצנזוס הדתי הרחב ביותר באזור מוכה המלחמות שלנו, לא באופן רישמי, אבל הלכה למעשה ילדים ומבוגרים בכל רחבי העולם הערבי מוסלמי, נערים יהודים לפני ואחרי צבא וכמובן שליחיו של ז’יזוס כחול העיניים צפו באותה התלהבות בתכנית, יום וחצי אחרי תפילות יום השישי במסגדים, אחרי צאת השבת ורגע לפני המיסה בכנסייה

והגיבורים שלנו היו חזקים וצודקים, והרעים היו רעים ועשו דברים שהדעת לא סבלה, כמו לקחת כיסאות אלומיניום מצידי הזירה ולחבוט ביריב כשהוא מנהל, באמצע הקרב, דיון די ארוך עם אחד השופטים, או היו כאלו שהיו מנצלים דקה וחצי של חוסר תשומת לב של השופט כדי לשלוף (מהתחתונים) איזה ספריי חומצתי להתיז לתוך העיניים של הגיבור שלנו (שהיה שרוע בזירה אחרי שארבע מחבריו של הרשע חבטו בו במשך שלש דקות, השופט בדיוק הלך כי קיבל שיחה מאימא שלו בחדר ההלבשה) ואלו היו זמנים משעשעים מאוד. ולמחרת היה לנו נושא שיכל למלא לפחות חצי יום של דיונים ושיחות

כל זה התחיל להתעמעם כשהגיבור הפרטי שלי ג’ינו הרננדז נפטר בנסיבות מסתוריות. בהתחלה חשבתי שזה טריק ושהוא לא באמת מת (כי הם היו עושים את זה לפעמים) אבל לאחר זמן מה הבנתי שזה נכון ושהוא כנראה הסניף את עצמו למוות, מה שהיה (ונשאר) חבל מאוד

האחים וואן אריק - דארווין מחכך ידים בסיפוק מתוך הקבר