דיטל שהינו דיטל אינו דיטל

לחובבי הפילוסופיה המזרחית (סינית לא עירקית) מוקדש הפוסט הבא

במאה השישית לפני הספירה חי באזור סין איש בשם לאוצה, הוא היה הספרן הראשי של הספרייה של הקיסר, ולמרות שלא היה לו בית ספר היה מקבל מאוד תלמידים ומבקרים ומדבר איתם על דברים שונים. לשם לאוצה משמעויות רבות “מורה”, “אדון” וגם “הזקן”, לאוצה היה בן זמנו של קונפוזיוס ונאמר שבזמן שהאחרון היה עומל על הכנת הדת להמונים, לאוצה נתבקש לעזוב את הספרייה הקיסרית ולעזוב גם את מולדתו סין

לאו-צה עלה על הבאפלו שלו (ויש אומרים שהיה זה שור) ויצא את דגבולות הקיסרות, כשיצא העניק לשומרי השערים את משנתו ארוזה בתוך שמונים (או יותר) כרכים, ספר אחד אדיר שמכיל את הפילוסופיה טאו אטה צ’ינג (ממולץ לכולם – אבל לקחת בקלות, לא לחפור) ועד היום תמצאו את הציורים האייקוניים שמתארים את לאוצה על השור רוכבים מערבה והרחק מסין ברחבי המזרח

ודיטל עזב את עירוני אלף, אחרי תקופה מעט סוערת, ובוודאי אחרי שכבר הביע את דעתו דבצורה חופשית על המוסד החינוכי שלמדנו בו, הוא מאס בתכנית הלימודים, המורים והשיטה והחליט שיותר טוב בלי, ובין לילה מעמדו, שהיה גם כך חזק בעיני, הפך מצופה זהב. דיטל היה חופשי, בוגר וללא מורא, והיו לי את כל הסיבות לקנא

דיטל הגיע מהיובל, שם הוא זכב כבר מזמן למעמד מיוחד, ובעירוני א’ הוא היה גשר נדיר בין כיתת הספורט (שהיתה מלאה בבוגרי בר-כוכבא – על כך בפוסט “כיתת ספורט”) לבין ז’4 וז’5 שהיו בוגרי היובל, היכולת שלו בכדורסל הכירה אותו לכולם, והמזג הנח, שהיה לפרקים מתחלף ברגזנות קלילה, גם התאים לכולם. אבל מה קרה שגרם להחלטה ליפול ולעזוב את בית הספר, מה היה הקש ששבר את גב הגמל אינני יודע, מה שבטוח זה שהאופציה לקיים חיים חופשיים בוודאי היה חלק מזה

ודיטל לא היה היחיד שעזב את בית הספר, כי היו כאלו שנדדו ל”שלווה”, כמו מכונית משומשת שנמכרת שוב ושוב ולבסוף מגיעה אל מגרש הגרוטאות, בית ספר שלווה היה התחנה האחרונה של התלמיד העצלן-גרוע- או פשוט טיפש. ואלו שנדדו לשלווה מעולם לא חזרו, זאת היתה דרך חד כיוונית שלא הטלנו ספק ביציבותה. היו גם החברים מהאינטגרציה שאורח פלא, כמו הדינוזאורים, נעלמו יום אחד מהרקע, ואף אחד לא שאל איפה הם כי האמת שרבים מאיתנו היו מבסוטים מההעלמות הזאת. והיו גם כאלו שנמלטו מעירוני א’ כאילו חוששים שיידבקו במחלה או בתסמונת, חברים שלי רוני ודודו שניהם ברחו, רוני לעירוני ד’ ודודו לגמנסיה

אבל דיטל היה שונה כי הוא ידע את הדרך. ואותו מהלך מבריק הוליד אחריו אינסוף דברים שנהניתי מהם, ורק לחשוב עליהם מעניק לי סיפוק עד היום. אחד מהם הוא הצפייה המשותפת באן בי איי בזמן אמת, בשעות לילה, רק ילדים מטורפים על כדורסל מסוגלים לכך (ואחר כך נהגתי להשוויץ בפני אמריקאים שאנחנו היינו רואים משחקים בשתיים בלילה) והיתה גם הפיצה מקפיצה שאם היית רוצה היתה מתכסה שבשמיכה מדוייקת של פסטרמה (דיטל מצא פסטרמה עם היקף זהה לפיצה) והיתה שתייה ואירוח כיד המלך. וזה לא היה נדיר לשמוע את דיטל ואותי מחליפים הערות כמו “טוב, אם זה נמשך ככה עוד פוזשן אז זה סגור” בלחש, כי איייל ומאיר כבר היו בחלום השלישי, שרועים עם פה פתוח על הספה מול הטלויזיה

והיתה גם שחורית הנהדרת, ופסל של איש עם נחיריים מורחבים שמאיר אנס כל פעם שהיה משחק של מכבי בטלויזיה, היה את הסוזוקי “מרכבות האש” ויותר מכל היו הכיבושים המזהירים של דיטל והנון שאלאנט שבו הוא התייחס אל הכל. וכמו שיכל לנהל איתך שיחה אינטליגנטית על כל נושא בעולם היה יכול גם לשלוף את ה”וזה רק אומר שאתה בהבנאדם הכי מטומטם בעולם” שלו, מחליף ערוץ בכל רגע, נאמנותו אינה נתונה לאיש. כך דיטל

בטאו אומרים “טאו שהינו טאו אינו טאו” וכמוהו דיטל, וטוב שכך.  – תודה

לאו-צה מחפש את הספר שדיטל לקח ממנו במאה החמישית לפני הספירה - מעולם לא מצא - לכן הלך מערבה