ברוקר

בתוך כל הבאלאגן שהיה עירוני אלף היה גם איש אחד מיוחד, מישהו שלא היה שייך לזמן או למקום, ושסירב בנימוס לקחת חלק בטירוף החוגג סביבו, האיש הזה היה מרכז השיכבה שלנו כשהגענו לי’א ושמו יוסף ברוקר

כמו אציל הונגרי בסוף המאה השמונה עשרה ברוקר היה מתעלם בנימוס מכך מה שהיה זר לו, כל מה שעשה לו הרגשה לא נעימה או כל מה שאיים עליו, הוא היה מנדנד את הראש קלות שמאלה וימינה (נדנוד קטנטן) כמה פעמים עד שהראש היה חוזר להתייצב ובאיטיות מרים אצבע כדי לדרוש את תשומת הלב המגיעה לו או אולי כדי לרמוז שהנה עוד רגע הוא מתפרץ (לא קרה) ולברוקר היו חולשות לא מעטות, והחולשות הללו הכתיבו לנו לחלק לא קטן מאורחות חיינו בבית הספר

הוא היה צריך בכלל להיות שגריר או אינטלקטואל חריף שעובר מסאלון פריזאי אחד לשני, ובמקום זה כבלו אותו לביניין המכוער ולמנהלת הפוליטית, זאת שהיתה ספונה בחדרה רוב הזמן או אצל פטרוניה בבינין העירייה וכל ההתרחשות סביבה היתה בהמתית וגסה ומכוערת, כל שרצה היה קצת שקט וקצת תרבות, וגם אולי קצת גינונים אירופאיים, לא המון, אפילו רק עשרים דקות בהפסקה פעם בשבוע

ופעם בשנה הוא היה חוגג את היום שלו, הנצחון שלו על הבאנליות המקרית של חיי בית הספר, הרסיטל. כמו מנצח בטוקסידו הוא היה מתהלך ביננו בחולצות הכחולות, כמו באביר בשריון על חוף הים של תל אביב ביום חמסין, רק הוא מבין למה הוא עושה את זה לעצמו. והיו גם המורים, לא לגמרי נאמנים לרעיון הביזארי אבל עדיין צייתנים מספיק כדי להורות באצבע תקיפה על תלמיד שעושה רעש שבפעם הבאה – זה החוצה, או גרוע מזה

ואנחנו, כמו ניצבים בסרט לא שלנו, ידענו שכל מה שצריך לעשות זה לשתוק ולתת לשיירה לחלוף, לשרוד את השעתיים האלו ולהמשיך הלאה. אבל כמו חתול עייף בלילה תל אביבי שלא יכול לעצור מלהתמגנט אל הפנסים של המכונית הדוהרת אליו כך גם אנחנו לא היינו מסוגלים לעצור את המוזה ההיסטרית שנחתה עלינו עם כניסתינו לאודיטוריום.

הנה תמיר מגורש, יוצא החוצה בעודו מוחה דמעות של צחוק מעיניו, עודד מנופף לו לשלום, ותוך כדי כבר נכנס לוויכוח עם מורה אחר שמזהה ניצוץ מרדנות אצלו, לא יקח הרבה זמן וגם עודד ימצא את דרכו החוצה, אחרי כאפה לעורף של מתבונן תמים מכיתתו. מאיר בעט בדוביק, דוביק זרק גיר על  ענת, חברה שלו מכיתה ח, אבי מגורש אחרי שהתחיל מכות עם טל והרשימה ארוכה מאוד

אבל לברוקר זה לא ממש מזיז, הוא עומד בצד, מכניס את הנגנים ומוציא אותם, מכריז על הקטע הבא ומעודד מחיאות כפיים מהמרפסות, זאת החגיגה שלו ואף אחד לא יגרום לו להפסיד אותה, גם אם כל בית ספר יעמוד בחוץ

תצא בחוץ! מריץ בדיחות עם דרור! יש קונטטה באויר פה

oh look howard is being eaten