היה לי מורה לנהיגה שקראו לו צ’יקו, הוא היה בחור טוב אבל לא לגמרי נורמלי, הוא היה נוהג לשחרר אמרות כנף כל כמה דקות ואחת מהן היתה “נפתלי, איפה היית בזמן שלא היית?” מעבר למטפיזיות שבשאלה היא תמיד ריתקה אותי בגלל שבין כיתות ט’ וי”ב אני לא הייתי רוב הזמן, כלומר הייתי, אבל לא בבית ספר
וזמן ארוך, שנים, החזקתי מעצמי רב אומן להתפלחות. עד שיום אחד הבנתי שלא ממש עצבו בעדי להתפלח, שלא היה שום מנגנון מתוחכם שנוצר כדי לבלום אותי, אני פשוט יצאתי מבית ספר על דעת עצמי ואף אחד לא היה שם כדי לנסות להחזיר אותי
ההתפלחויות היו מנת חלקי יום יום, לפעמים הייתי מגיע עד לשערי בית הספר ומתחרט, וממשיך בטיול לאבן גבירול או למיקי ואמנון או למשחקים ליד הבורגר ראנץ בכיכר מלכי ישראל, אחרי כמה זמן הבנתי שלהחסיר יום שלם זה לא כל כך נבון כי זה חיסור מלא ועדיף דווקא להגיע ולהשאיר חותם קליל, ורק אחר כך לדפוק נפקדות וזה מה שעשיתי
ואז ההרגל הפך אומנות משוכללת שכלל התפלחות מהכיתה בזמן שהמורה נכנס/ת מה שהיה כמעט כמו מופע קסמים (ומי שראה את זה יעיד לטובתי בעינין), ההתפלחות לא תמיד היתה ביחיד והיו לי פרטנרים רבים לעיניין, טיול לספורטק עם דניאל, לצלם משפט לראובן בבית שלי (דוביק סנגור מאיר קטגור, בובה של אלף נאשם) וסיבת המשפט לראובן היתה כי הוא לא התפלח איתנו
לפעמים הייתי יושב ב”מיקי ואמנון” ומנסה לחשוב מה לעשות, אמנון היה מנסה לדרבן אותי ללכת לבית המשפט, היה לו פטיש (מילה בלועזית שמשמעה הכללי סטייה, לא פטיש שחובטים בו, גם בבתי משפט) לבתי משפט והוא כל הזמן היה מספר לי איזה דברים נפלאים אני יכול ללמוד משעה אחת בבית המשפט. הנבואה התגשמה עם לכידתו של דמניוק ותחילת המשפט הטלויזיוני, כי אז מאיר, דוביק ואני היינו עוקבים בדביקות אחרי כל ניואנס של המשפט ולפחות יצא לנו ככה להכיר את השופט דב ליון שהיה אושיה משפטית מהמדרגה העליונה
בסופו של דבר הייתי מאוכזב שלא חוקקו חוק על שמי, אבל מדינת ישראל מצאה דרך לחסום מתפלחים סדרתיים, או במילים אחרות – היום זה לא יכול לקרות, אלא שאני משוכנע שזה עדיין מתרחש
אחי, היית תותח ואחר כך התחתנת עם המכווצת ההיא מסקס והעיר הגדולה, חאראם עליך
