כבר עברנו על שמות וכינויים באחד מהפוסטים המוקדמים, אבל שמרתי את הדובדבן לעכשיו, וזה השם שלי, שהוא כולו כינוי, כי מעט מאוד מחברי אי פעם קראו לי “נפתלי” אלא השתמשו ב”תלי” או ב”פקר” (הפחות חביב עלי), רוני יונה גם הזכיר לי שהוא קרא לי “פקרסון” בבית ספר יסודי ועם כל הכבוד ליצירתיות אני חושב שהכינוי הזה לא תפס מי יודע מה, אם כי זה די נחמד לי לשמוע את רוני משתמש בו כשאנחנו נפגשים, מרגיש כמו חוט ארוך מתוח מכיתה ב’ ועד היום
אז השם שלי הוא נפתלי, וזה לא שם כל כך להיטי, נקראתי על שם סבא שלי (אבא של אבא) שנפטר בגיל צעיר ולא פגשתי מעולם, הדבר היחיד שכן פגשתי זאת המצבה שלו, עליה חרוט השם שלי. וכדי לדרדר עוד יותר את המצב יש לי בן דוד שגדול ממני בהרבה שנים שגם קראו לו נפתלי, רק שאותו מכנים נלי (ומספרים שעד שנולדתי היו קוראים לנלי תלי לפעמים), וכל פעם שדרכינו היו מצטלבות בבית הקברות באזכרה של סבא שלנו, הייתי נותן לו קטנה בכתף ומסתכל לו עמוק בעיניים ואומר לו “אתה מבין שככה זה יראה, זאת המצבה שלנו” מה שטכנית נכון
ו”תלי” זה דווקא שם נחמד, אני מתחבר אליו, וידוע לי על לפחות עוד אחד שקרוי כך, אבל לצערי יש המון מכשולים בדרך להבנה עם אדם חדש שפוגש אותי. נתחיל עם הגרסאות המיליטנטיות “טליק” (על שם האלוף שנתן לנו את המרכבה והיה גיבור קרבות השטח) וכמובן “דליק” אם הייתי מצונן
ויש את הברור ומובן מאליו, “טלי” “זה שם של בת!” כן, נכון. טלי זה באמת שם של בת אבל אני תלי מנפתלי, מורידים את ה”נפ” ונשאר תלי ב”תף” וכל ההסבר הזה מלווה, עד היום, חלק ניכר מהפגישות שלי. ואם תבינו שכל מי שכבר מכיר אותי מתרגל אחרי כמה זמן אז נוסף לכל זה המבט המוזר שחברי שולחים אלי בזמן שאני מתפתל להסביר למישהו את השם שלי
כשלמדתי בלונדון הייתי בקבוצת למידה שבועית עם מנהל המחלקה שלי (ג’ון דרפר האגדי – לא דון מ”מדמן”) והיתה שם אחת שכל השנה קראה לי “עלי” – לפחות שם של גבר