כל אוניה צריכה קפטן, כל גדוד מ״גד וכל כיתה צריכה מחנכת שתיקח את התלמידים תחת חסותה, שתגן עליהם מגזרות ותיקים מסריחים ושתנהל איתם דיון אמיתי בגובה העיניים.
ובמקום לעשות את כל זה פועה שלנו היתה הראשונה לשלוח אותנו ללהבות, הראשונה לפסול ולהכות, הראשונה לפקפק. האישה הזאת קיבלה הנחתה מהמנהלת כשהיא קיבלה אותנו לידיה, סביר להניח שהייתה עייפה ולא ממש היתה צריכה כיתה של עצלנים ו(חייבים מתישהו לומר את זה) גם קצת טיפשים, אבל המנהלת עטפה אותנו בנייר עיתון והגישה לה מתנה.
והיא אף פעם לא סלחה לנו על זה.
ואנחנו מצידנו רקמנו תכניות נקמה, כל פעם שהעליבה, צחקה או פשוט קרעה אותנו לגזרים אנחנו היינו מתכנסים לישיבות מלחמה, לצבוע את האוטו שלה, ללכלך את דלת הכניסה לביית שלה ועוד תכניות שנאמרו בהתלהבות עזה אבל לא ראו אור יום. חוץ, כמובן, מההתעללות הסמנטית הממושכת שבעיקר אני הנהגתי נגד האישה הזאת שכל קמט על פרצופה היה עלבון לקיום שלי.
היה ״פיזדה פועה״ ו״קמטים״, היה את ״פועה זבריקה״ והיה גם שיר ״מקומטת״ ואם תסתכלו טוב טוב בתוך ספר המחזור בכיתה שלי תראו איך בכל פינה אפשרית מפוזרות קללות ועלבונות לפועה. הרוויחה את זה ביושר
אני יודע, זה נמוך, לא היתה לי השראה
Comments on this entry are closed.