מורי התעמלות תמיד היו רחוקים ממני, אני לא הדוגמא הטובה ביותר ליהדות השרירים, והם הרגישו את זה
בהתחלה היה שטרקי, שהיה מצקצק בלשונו וזורק לנו כדור “לכו שחקו משהו” הוא היה אומר לנו והולך לנסות לראות אם אפשר לקבל משהו משולה (מורה להתעמלות ממן נקבה)(בקושי)(ולא – אי אפשר היה לקבל כלום אצלה), אחר כך ובמקביל היה את אורי הפסיכופט מוכה הטראומה, שמאז הפוסט אודותיו הזכירו לי משפטי מפתח כמו “אני אוריד לך את הראש ואשלשל לך לתוך הגרון” ועוד כל מני אימרות ספק מצחיקות ספק מבעיתות שאמר
ואז היה את חיים, וגם את רוני. אבל חיים היה ה-מורה למתעמלות, קלאסי. תפתחו מילון ותחת הערך מורה להתעמלות יש את התמונה שלו. השאגות שלו היו ממלאות את המגרש הגדול, עיניו הבוחנות בודקות מי חותך ומקצר את הריצה, חושי חדים לראות מי מתחמן בשכיבות שמיכה ומי הופך ידים על המתח… ורוני לידור שהיה מעט צולע וגם היו לו “טיקים” פיזיים מסוימים, בעיקר מאזור הצוואר ומעלה, משהו בין ברייקדאנס למישהו שנתקע לו משהו בגרון, ורוני, שלא רק שעלה על ההתחמקויות שלי מבית ספר אלא גם העז לנפץ את הטאבו ולדבר על כך היה אומר בקול רם “או, נפתלי פקר, איזה הפתענ נפתלי פקר!” ואני הייתי כל כך משועשע ממנו שהייתי מחקה אותו מברך אותי לשלום, לא אהב אותי האיש הזה
אבל מי שכבר הבין הרציונל שלי בנוגע ללימודים לא היה ממש נורמלי, ויחד עם זאת בצרפתית (למשל) טענתי שלא יהיה לזה שימוש בחיים שלי (ממש נביא אני) ולכן אין שום טעם שאלמד את השפה הזאת, והתעמלות, נו, קל וחומר התעמלות. וכמו שאמרתי לא הייתי אתלט גדול אבל הייתי בפרוש אקטיבי ולא היתה לי כל התנגדות לכמה שעות של פעילות אינטנסיבית (כמעט כל צהריים בהיובל) ומהתעמלות התפלחתי כאילו זאת היתה הדת שלי
סיימתי בית ספר והשתחררתי מהצבא, הדבר הראשון שעשיתי היה להשלים את הבגרויות החסרות שלי, ונכנסתי לזה עד כדי כך שסידרו לי כרטיס מועדון של יואל גבע, כי עשיתי מתמטיקה 3 יחידות (כדי להתחשבן ען המחוצ’קנת) ואחרי זה 4 יחידות (כדי לנסות) ובסוף גם חמש יחידות (להתחשבן עם שרה לוין שזרקה אותי מהקבצה א, כשהגעתי) ובסוף היה לי טופס ציונים מהודר למדי, משופץ, ולא רע בשביל כל אוניברסיטה בסביבה. אז הלכתי לעירוני א’ כדי לעדכן אותם, בשבילי זה היה חצי מצעד ניצחון, לחזור עם הראש מורם. אבל לפני המצעד היה גם איזה משהו אנושי, וכך נכנסתי למזכירות ובירכתי את כולם לשלום, שאלתי לשלומן של המזכירות וסיפרתי על שירותי הצבאי והתכניות וכולי, גם כמה מורים הזדמנו בדרכי, ועם כולם שוחחתי בנעימות אין קץ, לבסוף חזרתי אל המזכירה והגשתי לה את הטופס, שאלתי מתי אני מקבל לידי את העותק הרשמי של בית הספר והיא אמרה לי שמע, חסר לך הציון בהתעמלות, גש לחיים ודבר איתו, הוא יכול רק לשלוח לי פתק שהוא מאשר ונזיז את זה הלאה
אמרתי “אה, או קיי” והתחלתי את דרכי מחוץ למזכירות, שם בעיני רוחי ראיתי את נחמה המחנכת שלי מכיתה ז’ עומדת ואומרת לי “בלי ציון בבגרות בהתעמלות לא מקבל תעודת בגרות”, המשכתי כבר לחדר המדרגות שם ראיתי את פועה, המחכנת שלי בכיתה י”ב מחייכת אלי ואומרת “כדי לקבל תעודה חייבים לעבור התעמלות” וכל המורים כבר חיכו לי במדרגות, חלקם צוחקים ומצביעים עלי “אמרנו לך, אל תזלזל בהתעמלות, בלי התעמלות אין בגרות” ולאט לאט הלב שלי צנח… עד שחיים אמר לי שלום, הוא זיהה אותי במדרגות
נו, אז נכנסנו כבר לשיחה, אני שואל אותו לשלומו והוא מספר לי קצת, מתלונן קצת צוחק קצת, שואל אותי איך היה הצבא, אני מספר לו שהייתי חייל קרבי ומבצעי כל השרות שלי (באמת, מבצעי עד היום האחרון) וצחקנו קצת על הימים ההם, ובסוף, לפני שנפרדתי ממנו אמרתי לו “שמע חיים, השלמתי את הבגרויות החסרות שלי, ובדיוק דיברתי עם המזכירות, הם ביקשו שתאשר והם משחררים לי…” הוא הנהן ואמר “אה, אין בעיה, תבוא עוד יומיים בשמונה ותעשה את הבגרות” וטפח לי על השכם
וזאת היתה הפעם האחרונה שהייתי בעירוני א’ ואחרי הביקור כבר הלכתי לאוניברסיטה וגם לאוניברסיטה בלונדון, וכשסיימתי את לימודי היו לי סיוטים, הייתי רואה את זבולון המר מסתכל עלי ומנדנד את הראש לשלילה, הכיפה שלו מתגלשת לו על הצד, “אתה לא מקבל תואר בלי בגרות בהתעמלות” הוא אומר, פועה מאחוריו צוחקת. ובסוף קיבלתי את התואר שלי, מאוניברסיטה דווקא די טובה ומאוד מפורסמת
