כיתת ספורט

איך אפשר מבלי לדבר על כיתת ספורט

איפשהו במהלך כיתה ו’ התחילו לדבר על כך שחלק מאיתנו ילך לכיתת ספורט בעירוני א’ לי לא היה ספק שאני לא הולך להיות בכיתה הזאת, לא כי הייתי פדלאה אלא כי לא הייתי ספורטאי בשום צורה שהיא. וכמו שבתיכון שלנו עסקו באופן משעשע בנתינת שמות שלא אומרים שום דבר, ומכיוון שבטח גם היה איזה בונוס כספי קטן מאחורי זה אז יסדו את כיתת הספורט שרבים מחברי בבית ספר היסודי נמנו עליה ועוד יותר רבים מחברי לעתיד פקדו אותה

בעצם כיתת ספורט לא היתה צריכה להקרא כך, אולי היה הולם יותר לקרוא לה כיתת עורכי דין (כי בסוף יצאו ממנו יותר עורכי דין מספורטאים) ובתכלס לא ידוע לי על ספורטאי אחד בודד שהיה בכיתת ספורט, אין אפילו אחד שאני יכול להראות לילדה שלי את מדור הספורט ולהגיד לה “את רואה את זה? היה בכיתה המקבילה, כיתת ספורט” וכמו שהבוז והקלון היה נתון למי שנפל בכיתת המפגרים כך היראה והגדולה ליוותה את תלמידי כיתת הספורט

כיתת ספורט עמדה על הפודיום של בית הספר התיכון בתור “הכיתה” תלמידי על, בהכנה להיות אזרחי על, הפרוייקט הארי הקטן של בית הספר שלנו. בכיתה ז’ היו להם שעורי ספורט מורחבים, ובעוד רובינו, תלמידי הכיתות הרגילות, פחדנו מחיים ושולה ואורי ואלוהים מי יודע איזה עוד מורים היו שם, הם דיברו איתם כמו חברים וצחקו איתם. המסוקסים והיפים, מדלגים כאיילות שלוחות, רצים כמו סוסי ערבה מסביב למגרש, ולוקחים פיבוט כמו עבדול ג’אבאר – הם היו הטיטאנים של התיכון

הנה, מרחוק, ממרומי הקומה הרביעית והאחרונה של בית הספר נתבונן בהם רצים שוב שני קילומטר, הנה הצמרות הגבוההות, יואב תמיר ורוני מתקדמים לאט, חגי במאסף ויובל מחפש איך לצאת מהמרתון הזה, עודד באמצע מעביר את הזמן, ומי זה, רץ כמו שד, חותך את המגרש בראש מורם, אם לא היונה שלנו – עם טרינינג

במשך שנתיים ההפרדה בין כל מה שהיה כיתת ספורט ולא היה כיתת ספורט היה כל כך עמוק שאני בכנות לא זוכר הרבה ממה שהיה איתם, אבל כשיצאנו מהחושך הזה קיבלנו את פליטי הספורט, סמל לבריאות ועוצמה יהודית כשרה. בניגוד גמור לכיתות ז4-5 ואחר כך ח4-5 הם לא היו מבקרים את חדר העישון שלנו, הם היו מביטים בחשדנות מעבר לפינת העישון, מה קורה שם – למה הם מוציאים עשן מהפה שלהם? הם שאלו אחד את השני תוך כדי כפיפות בטן

לכיתת ספורט היה גם את המעגל החברתי שלה, שלא היה לקוח רק מבית ספר, הצופים היו חלק מההוויה של כיתת הספורט והם (תלמידי הכיתה) דאגו להשאר בצופים עד גיל מאוחר ולהשתלב בהנהגה, חלקם נהיו רשגדים וכל מני שמות כאלו, חלקם דאגו לשמור כמה סנדות לחתונה. וכך היו מגיעים לבית ספר חברים שלהם שלא הכרתי משום מקום, ושכמו שהיו חברים של כיתת ספורט היו ממש לא חברים שלנו, וככה גם הכרתי אחד, סופרמן, שהיה בא לבקר את חבריו ותמויד מסתבך במכות תוך כדי. כמה משעשע היה לראות את אותו סופרמן עומד על מדרגות השכובית שלי הרמת הגולן כשהגיע אלינו אחרי שנפל מחל הים או ממקום אחר, וכמו כל דבר בצבא, כל מי שהיה סממן קל ביותר של האזרחות או החיים לפני הצבא קיבלתי אותו בברכה

היה מספיק לראות את האינטראקציה של החברה האלו כדי להבין את הפיזיות המופרזת שלהם, של האובר-ישראליות שלהם, טפיחה על השכם הפכה לשוס שהיה יכול בקלות להכניס אותך לצילום בבית חולים אם לא היית מוכן (חגי אני מדבר עליך) ומכות ידודיתיות היו בקלות נגמרות בביקור במוסך

עודד ותמיר היו חברים, וכמו שתמיר תמיד ידע להוציא אפילו אדם שליו מהכלים במהירות בלתי רגילה הוא עשה זאת גם לחברים, ואת עודד לא היה קשה להדליק, אז הם רבו על איזה משהו מטופש, ועודד בעט באוטו של תמיר, תוך כדי שהאחרון נוהג בו, והבעיטה נגמרה בביקור במוסך כי כל הכנף של האוטו התעקמה כאילו היתה בתאונה

והיה גיל דק, שכמעט בכל הזדמנות היה מתגרה במישהו למרות שהיה קטן ולא חזק במיוחד, ותמיד איכשהו אכל מכות – אפילו בוויכוחים שלא היו קשורים אליו, ולבסוף בכיתה י”ב הפכנו כולנו שיכבה אחת, וכיתת הספורט הפכה זיכרון נעים

קבלו - יונה עם טרינינג - פרידריך זה לכבודך