כמו שהיה לנו את מוניה ומודי היו גם ראג’י ונאג’י, שגם היו מכונים ראג’י הזועם ונאג’י הזועף – או אולי הפוך
באמצע אבן גבירול, איפה שהיום יש משהו אחר, היתה החנות הקטנה של האחים הזועמים והזועפים, ומשם היינו “שולחים” לוטו, והם, ממש כמו מקביליהם מאזור כיכר המדינה, לא סבלו ילדים. ככה שהם היו מאיצים בנו לסיים למלא את הטופס ולעוף משם. החששות שלהם היו מוצדקים כי לא מעט חברה דפקו להם כל מני בפלות ועינינים מהצד, למרות שעינו של ראג’י הזועף היתה בוחנת בדקדקנות כל תנועה שלנו
מאיר היה מגדיל לעשות ומשחק אותה חבר שלהם, וכשהיה יחסית ריק בחנות באמת היו מדברים איתו קצת, אבל אם היה איזה דרבי באוויר או פרס גדול בפתח, מאיר היה זוכה לאותה קיטונת של חוסר אהדה משניהם, ועם כל זאת מדובר בשני אייקונים של השכונה הישנה.
