מהר, לאיזה צד מסובבים את הניצרה? דרום או צפון? אני מכיתת מפגרים
בכיתה י”א כבר נדרשנו להיות קצת יותר רציניים, ואפילו אני הבנתי שהעסק מתחיל להגמר וכדאי לפחות לתת איזה מאמץ קטן בלימודים כדי לא לקבל על הראש, וכמו תמיד פתיחת השנה היתה “דף חדש” בשבילי, אבל ה”טאבולה ראסה” שלי לא היה פשוט כמו של אריסטו והפילוסוף לוק, פשוט כי להם לא היו חברים מפגרים – ובמקרה שלי אשכרה מפגרים עם תעודות (לפחות בשם שבית הספר נתן להם) וזה לא שאני יורד עליהם, גם אם אתה מפגר ויש לך חברים מפגרים הם עדיין מפגרים, לא משנה
התחילה השנה והציגו לנו את המורה החדשה למתמטיקה, אני הייתי נחוש בדעתי להכנס לסיפור הזה ולהוציא ציון מכובד כי זה היה קצת דבילי שבערבים הייתי מבלה עם חבורה של גאונים מכיתת המחוננים של עירוני ד’ – כולל לעשות איתם חישובים על סטיות ידועות מראש בספרות מדע בדיוני (לא סטייה מינית, סטייה חישובית) ובבוקר הייתי עוטה כסות פיגור, אז אמרתי לעצמי שנגמרה החגיגה ומעכשיו לומדים, והייתי רציני
הדבר הראשון לעשות היה לבודד את עצמי מההשפעה השלילית של החברים אז ישבתי בקדמת הכיתה, זקוף וגאה ומוכן ללמוד. וכשנכנסה המורה הבנתי איך נפלתי, צעירה ומחוצ’קנת עד כאב, היא היתה הטרף הקל ביותר שנח לפיתחנו זה שנים, ואני מתוך החלטה עקרונית הייתי צריך לתת לזה לחלוף על פני. אבל החלטה זאת החלטה, ואני בשלי. התחיל השיעור ואיתו גם התחיל טיפטוף קל של עצמים קטנים לפגוע לי בעל מני מקומות בפלג הגוף העליון, חתיכות מינייאטריות של גירים הפכו לנשק תלול מסלול ונחו על הקודקוד שלי, חתיכות נייר לעוסות ודביקות על העורף, וככל שהבלגתי כך התחזק המטר הזה
וגם קריאות קטנות, כל מני מילות מפתח שנועדו לשבור אותי, נאמרו באויר, אבל אני הייתי חזק כמו סלע, לא מוותר. עד שהגיע הגיר ההוא, הגיר ששבר את גב המפגר. לא הרבה יוצא לראות אירוע שמחרב תכניות כל כך יפה כמו הגיר הקטן שעף בכיתה ההיא. תנועה קטנה של הראש שלי, זוית קטנה ממש, הגיר תלול המסלול מגיע משמאלי ומתפצח אל תוך האוזן הימנית שלי, ובזה תמו שנות לימוד המתמטיקה שלי
כמובן שהסתובבתי ונתתי להם בחזרה, וכמובן שהמחוצ’קנת העיפה אותנו כליל, והייתי עצבני אש, רק שאחרי חמש דקות של צעקות על החברים שלי במסדרון הגיח ברוקר, שהיה נרעש עוד יותר ממני לראות שזרקו אותנו מהכיתה. האיש המסכן לא ידע את נפשו, הוא ניסה להסביר לנו, בדרכו הנעימה, שאנחנו הולכים לאכול אותה אם לא נתיישר, אבל איפה הוא ואיפה אנחנו, וככה, הוא נותן לנו בראש ואנחנו משפילים מבט, לא יודעים מה לענות – והוא עדיין מדבר, אבל ברגע מסויים נגמרות לו המילים ומשתררת דממה, שתיקה ארוכה, ואז ראובן
“טוב, סליחה, מ צ ט ע ר י ם”
ואנחנו, במקום לשתוק או להסכים – נקרענו מצחוק, כי זה היה מצחיק, ולומר את האמת זה עדיין מצחיק אותי
ומאיר, מאיר בטח צוחק
Comments on this entry are closed.