הצגות, שואה וטונה – טור אורח

הטור הבא באדיבות מאיר

סיפור אחד שאני חייב לספר – באופן חריג וחד פעמי כתוספת לבלוג של תלי. לחבורת הבנים המצומצמת של “הכיתה הטיפולית” בתיכון כבר יצא מוניטין ושמה הלך לפניה. לפני כל אירוע של השכבה או טיול או אפילו מפגש היתה נשלחת מורה זו או אחרת לדבר איתנו או לפחות עם אחד מהחבורה כדי לנסות ולמנוע “בלאגן”. וכך, ביום אחד בכיתה י”א יצאה שכבתנו (ייתכן שעוד שכבה הצטרפה אלינו) להצגה באולם ברח’ פנקס בת”א (זה שאהוד ברק יכול לצפות עליו מהחלון כי האולם בדיוק ממול אקירוב).

ההצגה הייתה בנושא קשה וכאוב, על משפחה הנמלטת על חייה בתקופת השואה ומסתתרת ביער או בכפר של גויים. ברור שנושא ההצגה לא היה מצחיק ולא היה מקום לשום הומור ולכן לא נלקחו צעדים דרסטיים אלא כצעד מנע בסיסי, החליט מי שהחליט ( פועה או ציפי רימון) להפריד את תלי משאר החבורה ולהושיבו צמוד לפועה , בערך 5 שורות מסוף האולם ואילו את שאר “הבעייתיים” (מאיר, ראובן, דוביק וטונה צדוק)  להשאיר בשורה האחרונה של האולם. אחת המורות, ציפי רימון, נשלחה לשבת במרחק מסויים מאיתנו על מנת “לשים עין” על הפורעים. ההצגה החלה ואנו היושבים בסוף האולם שולחים הודעות וקודים מסוגים שונים        לתלי המתוסכל שמדי פעם הציץ לאחורה ונראה בעיניו מה רב הוא תסכולו וכעסו על מצבו הנוכחי (מי רוצה לשבת על יד פועה) ו

וכך המשיכה לה ההצגה. בקטע מסויים של ההצגה שחקן שגילם דמות של ילד (עכשיו תקלטו את הזכרון שלי – עד כמה הוא מדוייק) אמר בקול ילדותי, קצת עבה ואידיוטי (ושוב אני מתנצל בעניין זה כי נושא ההצגה היה מאד רציני)  – “אני אוהב שאמא מכינה עוגה מהשלג”. רק סיים השחקן משפט זה ולפתע נשמעה, באופן מתוזמן ומדוייק כאילו היו אלו ארבעה טנורים גדולים, מהשורה האחרונה באותו טון הדיבור של של השחקן , (כאמור ילדותי, קצת עבה ואדיוטי) הדבר הבא – “דווווווווווווווווווואא” . אני נשבע, זה לא היה מתוכנן, אינני יודע איך יצא שדוביק, ראובן, יעקב ואנוכי הוצאנו מפינו בדיוק את אותו הסאונד ועוד בצורה כה מתוזמנת ומדוייקת (אפילו הפסקנו את הסאונד הזה בדיוק באותה השניה). גל ענק (ממש צונאמי) של צחוק שטף מכל עבר את האולם.

בזווית עיני עוד הספקתי לראות שני דברים, אחד זה את ההלם על פני אחד משחקני ההצגה ושני את פניו של תלי פקר (על יד פניה האדומים מכעס של פועה) שספק כעס עלינו איך עשינו זאת והוא לא על ידינו וספק קילל בליבו את פועה שישבה על ידו שמנעה ממנו להיות עם חבריו. ציפי רימון מיד רצה לעברנו ממקום מושבה הקרוב הצמידה את פניה קרוב קרוב (כמו איזה ערס שמאיים תוך הקרבת פניו) אלינו ולא הוציאה מילה. כך נותרה במבט בוז כאשר עיניה חצי עצומות מכעס במשך מספר דקות. כולנו הפנינו את פנינו בכדי שמבטינו לא יפגשו עם עיניה של הגב’ רימון, ושהיא לא תקלוט שכל אחד מאיתנו עומד להתפוצץ מצחוק. ואני? אני רק התפללתי שראובן לא יחזור שוב על ה “מצטערים” שלו (מהסיפור עם מיה המורה המחוצ’קנת למתמטיקה) כי אז לא אוכל לעמוד בפרץ הצחוק אשר ביעבע כבר בתוכי וגזר דיני עוד עלול היה להיות מועף מבית הספר.

למזלנו, ראובן שמר הפעם על שתיקה. כמספר ימים לאחר מכן ערכו עימנו שיחה קשה ונאמר לנו שאנו לא נצא יותר להצגות. כדי להוציא את חברי ואותי מהמדבר החברתי אותו רצו לכפות עלינו העלתי טיעון בפני הנהלת בית הספר (אני לא זוכר אם זה היה בפני ברוקר או אפילו בפני פועה) כי אני חושב שיש להמשיך להוציאנו להצגות מסוג זה כי חלקנו (ברור שהכוונה הייתה לראובן אבל לא רק) לא נלך לאחר תקופת בית הספר לאירועי תרבות מסוג זה וחשוב לחשוף אותנו לסוג זה של “תרבות”. ייתכן שאז התבשל אצלי הרעיון ללמוד משפטים (אפילו שאינני עוסק במקצוע) כי הטיעון עבד וההחרמה כנגדנו הוסרה. בכל מקרה, זה היה אחד הסיפורים הכי מצחיקים (ואתם יודעים שהיו המון) שחשבתי שראוי להזכיר ולספר