The Fellowship of the Retards

היי פרודו, ראית את פועה איפשהוא

איפשהוא בין כיתה ח’ לט’ הצניחו לנו להקה של בנות (רק בנות) שהגיעו בגבעת שמואל, מבחינתי באותו זמן גבעת שמואל היתה שכונה בארגנטינה והיה צריך דרכון כדי להגיע לשם, ורק שנים אחר כך שאלתי את עצמי איך קרה הטירוף הזה, איך קבוצה של בטח 20 בנות קמה כל בוקר ונסעה באיזה ארבעה אוטובוסים דרך כל הפקקים של גוש דן כדי להגיע לבית ספר, מה לכל הרוחות קרה בבית ספר שלהן שהיו צריכות לסוע כל כך רחוק, ולמה הן כל כך רצו ללמוד דווקא בעירוני א, מכל בתי הספר

וכדי לגמול להן על ההשקעה הבילתי הנתפשת הזאת, לקחו את כולן ושמו אותן בכיתת מפגרים (או טיפולית או מתקדמת או סיעודית או כיתה-של-כאלו-שהיועצת-החליטה-לזמבר) והם הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף היום יום של המפגרים שלמדו בכיתה. אני ממש מצטער אבל חוץ מנעמי וצביה אני לא ממש זוכר אף אחת (היתה גם אלה עם הכפכפים המטורפים שלה) וזה בטח כי האלמנטים של שתי הגברות הללו היו כל כך נפלאים שהם פשוט מיסכו כל בחורה אחרת באזור (זאת מחמאה – כן) אבל אני לא פה לדבר על הבנות אלא על הבנים

כעזר כנגדן, היינו כמה בנים בכיתה עם 20-25 בנות, אני דוביק מאיר ראובן, קובי “טונה” וגם קורצברג לפרקים.  בכיתת המפגרים לא היה הפרדה של מגדר אלא הפרדה גאוגרפית, אולי היינו מפגרים אבל היינו כולנו תל אביביים גאים וגבעת שמואל מבחינתנו היתה לא קשורה, כך שאף אחת לא סבלה מהפלייה על רקע מיני אלא על רקע גאוגרפי בלבד

ובגלל שהיינו כל כך מעט בנים (ועוד תחשבו על זה שאני ומאיר היינו דופקים התפלחויות כמעט כל הזמן, וראובן היה מבלה בנפקדות לפעמים עד שלשה שבועות) נוצרה ביננו אחוות בנים מיוחדת מאיין כמוה. אחד הדברים ששיתפנו אחד את השני בו היו המורים הפרטיים, כי זה היה רק הגיוני שבית ספר כושל כמו שלנו לא יכול היה לכסות את כל היריעה החינוכית והיה צורך להביא מומחים מבחוץ כדי ללמד אותנו, וזה לא היה רק למפגרים – לכולם היו מורים פרטיים, אבל לא כולם דיברו עליהם – אנחנו כן. .היה את המורה שלי למטמתיקה “לארי” לא כי ככה קראו לו אלא כי היה דומה מאוד ללארי בירד וגם – כדי להוסיף שמן על המדורה היה מהחברה של אודי אדיב ופרשת הריגול העתיקה. והיה את ליאון המורה של דוביק ללשון, שיום אחד חלף על פנינו עת הברזנו (שלשתינו – מאיר דוביק ואני) ודוביק לחש לאוזני “זה ליאון” ואני לא יכולתי להסתיר את ההתלהבות שלי ומייד הסגרתי את זה למאיר

והיתה גם גיברת ויגוצקי, שלימדה אותי לשון וגם אנגלית (שהיה די טפשי כי ידעתי אנגלית די טוב, אבל זאת היתה עסקת חבילה כזאת) ורק בזכותה עברתי את הבגרות (בלשון), ונשבעתי שלעולם לא אגע בציון הזה – שנותר עד היום הנמוך ביותר בבגרות המשופצת שלי

וכמובן אדון צויזנר “איפה הברווזים?” של מאיר, איש שמעולם לא ראיתי אבל שמעתי עליו ועוד איך, אפשר לומר שהיה גיבור תרבות של מאיר

מכולנו קובי “טונה” (שהיה מביא סנדויץ טונה לבית ספר וכך חרץ את דינו להקרא טונה לעד) היה התלמיד החרוץ והעיקש ביותר, זאת היתה אניגמה כיצד הוא הגיע ונשאר בכיתת המפגרים כי היה לו באמת אכפת, ואני חושב שהשתלם לו כי בסוף הוא גם עשה עם זה משהו, אפילו שעבר דרך בסיס טירונים חיל תותחנים, והמפגש שלי איתו (אני כבר הייתי וותיק, הוא רק הגיע לטירונות ואני הייתי בקדם טירונות) היה אחד הדברים הנחמדים שעברו עלי בבסיס ההוא (“תלי? תלי פקר? יש פה תלי פקר?” קובי צעק בקול המצחיק שלו, עומד במרכז המאהל ולא מודע לסיכון המטורף בחשיפה שלו לכל המ”כים והרס”פים של הבט”ר) ואם כבר בסיס טירונים חיל תותחנים אז צריך לומר שדניאל היה במאהל המקביל, והייתי שם לו פתקים בקפלסט מתי שתיזזו אותנו ליד המאהל שלהם