“Napoleon is always right.”
– George Orwell, Animal Farm
לפני כמה שנים ידידה שלי הצטרפה לאיזה קבוצה שהתחברה לאיזה גורו, שגר באיזה כפר באיזו מדינה בארופה (אחת עם אוכל טוב), הגורו היה מכשיר מדריכים ושולח אותם לרחבי העולם כולו, גם לישראל. ומדי פעם היה עושים סמינר לחברים, ומי שיכל להרשות לעצמו חופשה של עשרה ימים שילם כרטיס טיסה וכרטיס כניסה וגם שילם לאירוח ולסמינר – בקיצור שילמו שם. אחרי שנחתו נסעו קצת והגיעו למקום כל אחד פרש את שק השינה שלו על הרצפה החשופה בחדר הריק שבו כולם ישנו יחדיו, הלכו לישון וקמו בחמש בבוקר לעבוד את אדמותיו של הגורו. אחרי עשרה ימים חזרו, עייפים אך מרוצים (כן, באמת, מרוצים) כי ה”גורו” הנבון הכיר היטב את הקהל שלו, ומה יותר טוב מקצת עבודת ידים באוויר הנקי? יכניס להם קצת פרופורציות לראש
לא מכיר הרבה גורו-אים אבל זה היה חכם, ונראה לי גם רשע אין קץ
בקצה תל-אביב יש מקום שהוא בעצם נקרא רמת גן, וברמת גן יש מקום שנקרא “גבעת נפוליאון” ולא סתם נקרא כך כי צבאו של נפוליאון בכבודו ובעצמו חנה שם, כן כן ילדים, אפילו נפוליאון בא ונתן כבוד לתל אביב (רמת גן, קרוב ממש לתל אביב) ואחד מהקצוות של הגבעה הזאת גבל בחווה החקלאית, שמה היו לוקחים אותנו באוטובוס כשהיינו קטנים ללמוד עבודת כפיים מהי
היתה מעט מאוד הדרכה והרבה מאוד עבודה, בזמנו היה נראה לי תיק פסיכי להפיל עלינו, היו נותנים לנו חרמש מגרפה וקילשון והיו שולחים אותנו לחלקה שנפלנו עליה, זה לנקש עשבים וזה לטפל בערוגות. לא יודע למה אבל כל מה שאני זוכר זה שנתנו לי לנקש עשבים, עשיתי מיני תואר שם בניקוש עשבים, ויודע אני כי היו אחרים שעשו דברים מענינים יותר אבל אני מניח שכשהמדריך ראה אותי עם מוטיבצית האפס שלי לעבוד בחווה הוא תמיד נטה לתת לי את המטלה הבסיסית ביותר
כמו חבורת אסירים שעובדת בצד הדרך היינו עומלים, וכמובן מדי פעם משוחחים אחד עם השני עד שהפסיקו אותנו, אני הייתי מקשקש די הרבה עם רועי (קורצברג, מהדלת) וגם כל הזמן ניסינו לבלות קצת יותר זמן איפה שהיו קצת חיות בתוך כלובים, זה היה בסוף דרך עפר ארוכה, מימין, שם היתה זולה של כל מני אפרוחים ומכרסמים. הבעיה היתה שממול, משמאל לדרך העפר, היה גם הקמבציה של כל המדריכים ככה שהיתה סכנה להתפס כל הזמן. בסוף דרך העפר היה שדה גדול, ובתוך השדה המון ילדים פרוסים, כל אחד נותן את שלו
פקר, אולי תפסיק לדבר ותנקש קצת עשבים בחלקה שלך
וילדים כמו שהם ילדים מדי פעם מאבדים ריכוז, והופה המגרפה עוברת על הרגל (שלך או של מישהו אחר) ואופס המעדר פוגע בצלעות, ואני לא צוחק כי חבר שלי רוני (יורטנר) שבר שם יד, אבל לא בעבודה אלא באיזה רגע של השתוללות, כולם עפו אחד עם השני, הוא עף לתוך שיח ויצא עם יד שבורה. אז ככה גם חזרנו הביתה, היו נותנים לנו שקית קטנה עם התוצרת, וכל אחד עם הפציעות שלו מהקרב עם התפוחי אדמה והחסה עם שקית קטנה ובתוכה ירקות קטנים שהיה לנו חלק בגידולם
וכדי שלא יראה שאני כל הזמן משמיץ, דווקא החווה החקלאית הזאת עולה בזכרונותי די הרבה כשאני עובד בגינה, כרגיל מנקש עשבים ולפעמים אני מרשה לעצמי גם לשתול איזה עגבנייה, להראות להם שאני יכול
וזאת שלי - עגבנייה - תודה לחווה
