בבר-כוכבא היינו צריכים ללכת לאחות כל הכיתה, בעיקר בשביל לקבל זריקה. אז היינו חוצים את החצר ונכנסים לביניין הקטן והארוך (שבקצה שלו היה גם בית הכנסת השכונתי שלנו) ובקצה של הביניין היה חדר האחות. אני בעיקר זוכר את הדקות נוקפות ואת הפחד גדל, את זה שהראש של האחות היה מבצבץ החוצה ואומר לנו “תהיו מוכנים עם המכנסיים שאתם נכנסים!” ואיך יוסי בטש היה פשוט מוריד את המכנסיים לחצי גובה וחושף שמונים אחוז מהעכוז שלו, כולם היו נקרעים מצחוק עליו, מסכן
לא תמיד היו קוראים לנו אליה והיא היתה מגיעה אלינו, עם הכוס ושני המקלות השקופים, והרעד הסוציאלי הכבד שהיה תוקף אותי, מה יהיה אם יגלו אצלי כינים, ומה יהיה אם המקל השקוף הזה ישבר ויכנס לי לתוך המוח. השיטה היתה נפלאה, היו מבודדים שולחן בצד השני של הכיתה – ליד המורה, ולשם הייתי צריך ללכת כשקראו בשמי, לשבת יפה בעד האחות בוחשת לי בשיער עד שהיא משחררת אותי, אלו שהיו פחות ברי מזל היו צריכים לשוחח איתה עוד כמה רגעים קטנים כדי לחזור הביתה ולקנות מסרק צפוף-צפוף שיקרע להם את הקרקפת
ולפעמים, כשהיינו באמת חולים או פשוט לא הרגשנו טוב באמצע היום, היינו הולכים לאחות והיא היתה מפנה אותנו הביתה. היה לה טלפון בחדר (לא דבר שאפשר לזלזל בו באותו הזמן) והיא היתה בודקת עם ההורים אם אפשר לשגר אותנו חזרה לבית שלנו, בדרך כלל בליווי של ילד מבוגר יותר. אפילו שהבית שלי היה ממש קרוב זה היה חתיכת צ’ופר ללכת הביתה עם עוד מישהו, במיוחד אם לא הייתי ממש ממש חולה
בעירוני א’ זה כבר לא היה אותו הדבר, והביקורים אצל האחות הפכו, לפחות אצלי, יותר לעינין של לנסות להתחמק מבית ספר. לקח לה קצת זמן לעלות עלי, ובעצם אני צריך להגיד עלינו, כי היו לא מעט שניסו לצאת הביתה תחת רישיון רפואי, וכשהיא התחילה לחשוד היא היתה מייבשת אותנו בחדר שלה, על המיטה הקשיחה ההיא, לפעמים כמעט שעה, לראות עד כמה אנחנו באמת מוכנים למשוך את הסיפור הזה. יותר מאוחר היא פשוט הבינה שאין מה לעשות והחתימה לנו את היציאות על אוטומט, הייתם צריכים לראות איזה יחסים היו לה עם דוביק ומאיר, הייתם חושבים שהיא מינימום דודה שלהם לפי הדיבור שלהם והניפנופים לשלום, אני הייתי קצת יותר מרוחק, מבחינתי היא היתה במחנה השני, לא יכולתי להתחבר איתה – עיניין של התנהלות מקצועית ותקינה
שימי לב לא לדחוף את המקל זכוכית לתוך המוח של התלמיד
