שבוע לפני שהתחלתי את כיתה ז’ אמא שלי קראה לי ואמרה “עכשיו אתה תצטרך לקחת את האוטובוס כל יום לבית הספר ובחזרה, ובגלל שתסע באוטובים תצטרך ארנק אז קניתי לך את זה” ונתנה לי מין פאוץ’ מעור חום מכוער, אני חושב שזה היה הדבר הכי מגעיל שראיתי בחיים שלי עד אז, וזה היה אמור לשמש אותי בפריצה שלי אל החיים האמיתיים? בזה הייתי אמור להשתמש כדי לסוע ברחבי העיר ולכבוש שכונות חדשות, והפאוץ’ הזה החזיק עד היום הראשון בו ההורים שלי ליוו אותי עד לתחנה של אוטובוס מספר 12, על הקצה של רחוב ארלוזרוב
הנסיעה לבית הספר וממנו הביתה היא כמו הקוקטייל לפני מסיבה והאפטר פארטי אחריה, זה זמן האיכות שלך להכנס לקצב או לאטום את עצמך ולחכות שזה יגמר כבר. הדיונים שהיו שמורים לאוטובוס לא היו רגילים, וכמובן איפשרו דיון מעמיק בחברים שלא היו שם
החגיגה היתה מתחילה מהרגע שהאוטובוס היה נכנס לבלוך, שם צ’ופי היה עולה, גם רוג’ר ולפעמים גם דוביק, החברים מהמגדלים היו בדרך כלל על קו 9 ולמעשה רוב הקטע של בלוך עד אבן גבירול היה המאסף הגדול. לאורך המסלול יש זכרונות רבים, האמת שפשוט צריך לסוע את המסלול כדי להזכר, דבר שאין לי אפשרות לעשות כרגע, אבל אני בברור זוכר את הצהריים החמים שצ’ופי הרגיש לא טוב והקיא את נשמתו בתחנה בחזרה מבית ספר
מול התחנה (אני אומר מול אבל זה תכלס על התחנה) היתה מסעדה קטנה שיושביה היו ממוקמים בשולחנות מטר וחצי מאיתנו, אני זוכר את צ’ופי מתנדנד באיטיות ואומר שהוא לא מרגיש טוב, עושה את הפרצוף החמוץ שלו מסתובב ואז מחפש מקום מהיר להוציא את זה -זה נגמר מול פרצופיהם המשתאים של הסועדים
היו את הפעמים שהאוטובוס היה נוסע והיינו רואים מישהו אוכל מכות על הדרך, מבלי היכולת להחלץ לעזרתו, כלואים בתוך האוטובוס. היה את מסלול הבוקר שהיה פוגש את אייל גוהר ממהר ברגל, עיתון הבוקר תחת השכם. והיתה גם הפעם שאוטובוס הרים את רותי נפתלי מאה מטר מהבית שלה, ואנחנו עברנו בתוך האוטובוס שלנו, פרצופינו דבוקים לחלנות עת רותי מחולצת על ידי העוברים והשבים
דבר אחרון… היה גם את העיניין הזה שאם היה לך חבר שהיה יורד בתחנה אחרת לפעמים הייתי מרתק אותו למושב כשהדלתות נפתחו, וככה הוא היה צריך ללכת הביתה תחנה וחצי, וזה לא היה הכל כי הוא היה צריך גם להתמודד עם כל מה שקרה בדרך לתחנה הנוספת
לא בדיוק אבל בערך - כרטיסיה של פעם
