חנות הסנדוויצ’ים של מיקי ואמנון נפתחה כשהיינו בני 16, האלטרנטיבה השפויה להפסקות הצהריים שלנו. דומינו היה מקום טוב לאכול אבל הזמן שהיה לוקח להכין או לחמם את האוכל היה בעיה בהפסקה של עשרים וחמש דקות. אצל מיקי ואמנון היה מבחר נאה של סלטים ונקניקים, מאוחר יותר גם הצטרף המתקן שעליו התגלגלו נקניקיות ועל הויטרינה היו מונחות קופסאות של מסטיקים ומתוקים למיניהם
אמנון היה (באותו הזמן) בסוף שנות העשרים שלו, שחרחר ומתולתל, עם שמחת חיים מופגנת וחיבה להומור של עצמו (“עוד מיץ ג-נבים”, “מי רוצה מ-קניקיה?” וכל מני כאלו, סוג של אוטיזם של גיל העמידה, הוא היה יכול לשחרר כאלו ברצף תוך כדי שהוא צוחק מהבדיחות של עצמו) וגם סבלנות לא מעטה לתלמידים שהיו באים לקנות פיתה לצהריים
אם היית יושב בכיסא ליד החלון או הדלת והיית רושם את כל מי שנכנס וכל מה שקרה עד שיצא היית מבין מהר מאוד שהמוסד הזה לא יתרומם מבחינה כלכלית ושהניהול הנינוח שכח לקחת בחשבון שצריך גם לעשות כסף על הדרך. “תרשום לי”, “אני אשלם מחר” היו המילים הפופולריות ביותר, היו גם כאלו שהפנו את התשלום לחבר – שלפעמים לא היה במקום או שהיה בחוץ, אוכל, ולא מודע לה שהוא יצטרך לשלם עבור אחרים. חובות עתק הצטברו אצל חלק מהחברים, ואני לא יודע אם אי פעם שילמו אותם, מה שאני יודע זה שראיתי מעט מאוד כסף מחליף ידיים שם בסנוויצ’יה הזאת, זאת היתה גרסאה מוקדמת ל”לימן ברודרס” בשנות השמונים
אמנון היה מחליף מילים ומבטים עם מיקי, שחרחרה ודקיקה, עם שיער ארוך אסוף לקוקו, ועובדת תמיד קשה, אם אמנון היה שר החוץ אז מיקי היתה כל הממשלה חוץ משר החוץ, ודומה היה שאהבה את תפקידה בכח, מעמיסה עוד סלטים אל תוך מסגרות הנירוסטה שלהם וחוזרת למטבח הקטן לגרד עוד כרוב לסלט
לכל אחד היתה את הפיתה שלו, שלי היתה מעט מורכבת מהממוצע (בגלל שלא אכלתי חומוס) והייתי מוסיף פסטרמה לפיתה (פסטרמה סלט מלפפון חמוץ ולפעמים איזה חריף או טורקי על הדרך) היו כאלו שחיבבו את סלט הביצים והיו כאלו שפשוט נתנו בחומוס, ולקינוח היו רבים מאיתנו מרימים איזה בפלה כשאמנון היה עסוק בלהקסים עוד לקוח חדש, זה היה נס שהעסק הזה החזיק עד שסיימנו תיכון, אבל לא הרבה זמן אחרי זה הם כבר סגרו שם את הסנוויציה והמשיכו לדרכם
לא מצאתי צילום של טרופית ענבים - משהו דומה
