איפשהו בגיל 16 פרצה “ההשרדות” לחיינו, היתה זאת תורת לחימה שפיתח דניס הנובר, ושיותר מכמה מחברי הצטרפו לקורס הזה, שהיה מאכות למתקדמים, אפילו מכות למחוננים. אני נמנעתי מהעונג, אבל זה לא פטר אותי מלשמוע על המעללים של כל החברה, ואפילו להגיע פעם או פעמיים לצפות בקרבות, לפעמים של החברים עצמם. אני בטוח שלא הפנמתי את החוויה כולה, אבל הדבר שזכור לי הכי טוב היה זה שכל פעם שהם נפלו, נחבטו, חבטו או בעטו הוא היו מסננים “אוס!” ארוך מבין השיניים שלהם. צפייה בשעה של קרבות היתה מלאה ב”אוס”ים כאלו מכל הסוגים ובכל התדרים
מה "אוס" עכשיו, עוד מעט יבוא דניס ויקפיץ אותך קצת
וכל פעם שהם היו נופלים על המזרונים הכחולים האלו, יחד עם ה”אוס” היה גם יוצא אוויר לאט מהמזרון, ומישהו היה ניגש את הבחור המכווץ, מטלטל אותו קצת, לוחש לו כמה מילות עידוד והופ הם היו ממשיכים להרביץ אחד בשני השרדות. מדי פעם גם היו צריכים להחזיר למישהו איזה חלק מהגוף למקום הנכון אחד היה אחד מהמדריכים מטלטל או מקפיץ א תהבחור מעלה מטה עד שהיה יורד מה שהיה צריך לרדת ואז הם היו, נכון, ממשיכים לדפוק מכות אחד לשני. ובסך הכל אני חייב לומר שהיום אני מצטער שלא אכלתי שם קצת מכות, לא היה מזיק לי
