בבית ספר בר-כוכבא היו לי כמה חברים טובים, אחד מהם היה דודו, ילד שמנמן חכם ונחמד מאוד שהיה צלע שלישית לחברות שלי עם ארז
לדוד היה חיוך תמידי והוא היה שמח לעזור, הוא עזר לי בכמה דברים שהתקשתי בהם בלימודים, ותמיד היה עושה את זה כאילו זה מובן מאליו שהוא עוזר. הוא גם אהב מאוד לצחוק, והיינו צוחקים הרבה. דודו לא המשיך איתנו לחטיבה בעירוני אלף, הוא הלך לגמנסיה ולאט לאט הקשר שלנו נפרם ונעלם
אחר כך כבר התגייסנו ולא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו, עד שיום אחד, שנה אחרי שהשתחררתי, קמתי בבוקר ואמא שלי קרבה אלי את עיתון הבוקר בפנים חתומות, הטלפון מארז לא איחר להגיע, במילים ספורות קבענו להפגש כדי לסוע ללוות את החבר שלנו דודו בדרכו האחרונה
זה היה יום קשה, בלתי ניתן לעיכול. למדתי ביום הזה שדדו היה עילוי, שלמד רפואה, שחקר את מחלת הסרטן, שכבר העביר הרצאות, וזה לא הפתיע אותי בכלל כי ידעתי שהיה ילד חכם ושקדן, ואהב לצחוק ועזר לכל מי שהיה צריך
תאונת דרכים בלילה גשום כשחזר עם עוד כמה חברים סטודנטים מאוניברסיטת ירושלים קטלה אותו ואת רוב החברים שהיו איתו באוטו, ואני משתדל לזכור אותו וגם להזכיר לאחרים אותו, בעיקר לחברים שלי מבר-כוכבא. אני זוכר אותך דודו, בחיוך ואהבה
