פארק המיים שפיים, איזה מקום מפלא, ואחד הראשונים שההורים שלנו הרשו לנו ללכת אליו לבד – בחבורה
היינו אורזים את עצמנו, דוביק ראובן ואני והולכים לאוטובוס שנוסע לשפיים, איך שהיינו מגיעים מתחת לגשר כבר היינו באטרף להגיע לקופות. אחרי ששילמנו והתמקמנו (היינו צריכים לחפש את המקום הכי מתאים, מצד אחד שלא יגלחו לנו דברים ומצד שני שיהיו קוזינות בסביבה) היינו רצים למגלשות. אין פה שום דבר מיוחד, כל מי שהיה בשפיים בגיל 14 מבין את ההרגשה, הריח של הפלסטיק בתוך המגלשה, הרעש השהערס מאחוריך עושה רגע לפני שהוא אונס לך את השכם ודפוק לך אגרוף עם כף הרגל לתוך הפנים, כל זה היה חלק מהעינין
אבל יום אחד קרה לי משהו מיוחד שם, ובגיל 14 זה היה כמעט כמו לזכות בלוטו, אחרי שגלשתי ב”קמיקזה” המגלשה הארוכה ביותר מבמזרח התיכון באותו זמן נהגתי לנוח קצת בצד הבריכה ולראות כל מני בני נוער מתרסקים החוצה מהמגלשה, אבל ביום הספציפי הזה לא ראיתי בני נוער אלא נערה בת 17 שהלכה עם אחיה הקטן ובפוקס העינים שלי נחתו עליה איך שעפה מהמגלשה ובמקרה, מעוצמת הנחיתה, התפלקה לה החזיה של הבגד ים, ובשתי שניות של התאוששות שלה, הייתי מרחק נגיעה מחזה נשי שובב ורענן (“כמו חסה טרייה” היה אומר אחד מחברי) ממש כמה עשרות סנטימטר מהפרצוף שלי, זה היה היום הכי טוב באותה שנה, וההשקעה בפארק המיים החזירה את עצמה כמה פעמים
שפיים ונהנים!!! אחו שילינג נהנים
Comments on this entry are closed.