לקראת סוף הקייץ, סביבות העשרים וחמש באוגוסט אני תמיד נתקף פחד גדול, סיוטים פוקדים אותי ואני לא מפסיק לחלום עם מורים זועפים וחצי טון ניירת לעבוד עליה בראש השנה, וזה כנראה קשור לזה שאף פעם לא הכנתי את עבודות הקייץ. כל החוברות האלו, שחלקן היה בפרוש דומה יותר לספרים, היו נוחתות עלי בתחילת יולי ופשוט לא יכולתי לדמיין שאי פעם יגיע היום שממש אצטרך להוציא אותן מהילקוט ולהגיש אותם למישהו – מתישהו
בכנות, יוצאים לחופש, זה נקרא החופש הגדול, ואז איזה מורה חרוצה במיוחד לחשבון מנחיתה חמשת אלפים תרגילים לקייץ, זה לא הגיוני וגם לא מוסרי, וגם היום כשאני חושב על זה אני לא מוצא סיבה לעשות את החוברות האלו. רק שמחקרים רציניים כן מראים דווקא שלשמור קצת מגע עם חומר הלימוד בשוטף עוזר מאוד לא לאבד פוקוס, ודווקא בחשבון זה עובד הכי טוב, אם תרצו מלקולם גלדוול כתב על זה נפלא באחד מספריו, אז יצאתי די פרש עם הסיפור הזה, ואם היה איזה מורה אנאלי שהיה מתעקש שנמסור לו את החוברות ביום הראשון ללימודים, ותמיד היו חרשנים וחרשניות שהיו לוחצים לכיוון כבר מהדקה הראשונה, מזכירים למורה שהוא ביקש שנרכוש חמש חוברות עבודה, למה שיצאו פריירים ולא יקצרו את מה שחרשו (והם חרשו בלי ספק) כבר הייתי נזקק לכל הכישורים האפשריים בשביל להתחמק, כולל הברזות עד שהמורה כבר כל כך מעוצבן על ההעדרויות שהוא שכח את החוברת עבודה לקייץ (גם כי לפעמים זה היה נמתח עד נובמבר) ובמשפט אחד אפשר לסכם את זה, כל עצלן יכול מצוא בתוכו מתמידן לא קטן שכשזה נוגע לענישה
ככה שאף פעם לא ממש אכלתי אותה בגלל זה, חוץ מזה שלא נשארתי מפוקס בחשבון, וזה חבל
פיצוחים? קופירטייר מוכשר ישב שם
למה באמת לא תסגור את הטלויזיה קצת ותעשה טבע - ספר אתה לא פותח
