בכיתה ז’ כל מה שרצינו זה לדעת קצת יותר על המין הנשי, כל פיסת מידע היתה מתקבל באהבה, שלא לדבר על הדגמות ב”לייב” שהיו מוערכות ובלתי נשכחות. ומכיוון שהיינו בני שלש עשרה לא היה לנו יותר מדי מידע זמין על המין הנשי, ככה שיצא שכמעט כל יום היה לנו ריגוש חדש.
היה לנו גם קצת מזל, בכיתה ז’5, כי בין שלל הנשים המבוגרות שלימדו אותנו היתה גם אחת שהיתה צעירה, אפילו מאוד. פוני קטן שכיסה את המצח ונתונים נשיים מרשימים, לחיים סמוקות ושמלות שהתנופפו ברוח, זאת היתה חגית המורה לגאוגרפיה בכיתה ז’ ועד כמה שאני זוכר לא היה ילד בכיתה שלא הלך שבי אחריה, הגדיל לעשות צחי שמיקם את השולחן והכיסא שלו ישירות מולה, לספוג ככל הניתן מכל מה שיכלה להעביר לנו.
ברגע שהצילצול היה קוטע את השיעור המרתק וחגית היתה יוצאת מהכיתה היינו מבלים את כל ההפסקה בניתוח כל רגע קטן בשיעור וכל תנועה בלתי מתוכננת של המורה שלנו, שלאט לאט התגנבה אל כל הפנטזיות הנעריות שהיו לנו.
ואם היה לנו שיעור הסטוריה עם אייכלר בוודאי שעוד יותר הערכנו את המורה חגית, שאולי לא למדנו איתה מי יודע מה אבל היא היתה הראשונה שביססה את עצמה כאובייקט הנשי האולטימיטיבי שחווינו באמת, ועל כך היתה הסכמה גורפת
לא בדיוק, אבל ממש בערך
Comments on this entry are closed.