בין כל האנשים שהסתובבו בבית הספר היו לא רק מורים, והיו כאלו שהיו פוקדים אותנו בעונות מסוימות ולא כל השנה, אבי מילר היה אחד כזה, הוא היה הרוח החיה מאוחרי הפקות הענק הגרנדיוזיות שעירוני אלף הרים באותו הזמן, והאיש היה בשבילינו חידה מהלכת
אבי היה מבחור צעיר, שכבר התבסס וחי את החיים הגדולים, הוא היה רקדן ואיש במה בנפשו, ולא במקרה נפגשו דרכינו איתו בתכנון כל הופעה עתידית. בין הדרכה נעימה ורגועה ובין התקפות זעם וכעס היה אבי מנהל את ההפקה וגם היה לוקח נציגים נבחרים לביתו, שם היו מקליטים שירים ועושים חזרות על כל מני חלקים חשובים במיוחד של ההופעה, וכמו ילדים מתלהבים כולנו רצינו לזכות ולבקר בביתו של אבי שהיה כולו היכל של ריגושים מבוגרים
אצל אבי בבית (בוגרשוב?) חלקנו התוודענו לראשונה עם אורח חיים שונה במקצת ממה שהכרנו, אלמנטים מיניים די רציניים שהתחבאו בכל פינה וגם פילוסופית חיים שונה לחלוטין מכל מה שראינו אי פעם. באופן אירוני המפגש שבית הספר המאופק והחרדתי שלנו סיפק לנו עם האיש היה הצצה לכל מה שהמורים שלנו דחו ואולי אפילו חששו ממנו
והיה אפילו סלוגן שהוקדש לאיש, בכל הפקה, פסטיבל או הצגה שהוא היה אמון עליה היו בסוף מודים לו, ובגלל שכל הופעם היתה צריכה להתגלגל כמה פעמים (שעם אחת לכל שכבה) המשתתפים כבר הכירו את הרוטינה שבה המנהלת אומרת “ותודה רבה לאבי מילר” – זה הפך להיות משפט הקסם שלנו באותו הזמן, כל אימתי שלא היה מה לומר מישהו כבר היה אומר אותו
ותודה רבה לאבי מילר
זה דווקא דני קיי, ולא אבי, אבל הם היו דומים, ולפעמים שאבי היה רוקד סטפס הוא היה ממש דומה לדני קיי
