בין כל האנשים שהסתובבו בבית הספר היו לא רק מורים, והיו כאלו שהיו פוקדים אותנו בעונות מסוימות ולא כל השנה, אבי מילר היה אחד כזה, הוא היה הרוח החיה מאוחרי הפקות הענק הגרנדיוזיות שעירוני אלף הרים באותו הזמן, והאיש היה בשבילינו חידה מהלכת

אבי היה מבחור צעיר, שכבר התבסס וחי את החיים הגדולים, הוא היה רקדן ואיש במה בנפשו, ולא במקרה נפגשו דרכינו איתו בתכנון כל הופעה עתידית. בין הדרכה נעימה ורגועה ובין התקפות זעם וכעס היה אבי מנהל את ההפקה וגם היה לוקח נציגים נבחרים לביתו, שם היו מקליטים שירים ועושים חזרות על כל מני חלקים חשובים במיוחד של ההופעה, וכמו ילדים מתלהבים כולנו רצינו לזכות ולבקר בביתו של אבי שהיה כולו היכל של ריגושים מבוגרים

אצל אבי בבית (בוגרשוב?) חלקנו התוודענו לראשונה עם אורח חיים שונה במקצת ממה שהכרנו, אלמנטים מיניים די רציניים שהתחבאו בכל פינה וגם פילוסופית חיים שונה לחלוטין מכל מה שראינו אי פעם. באופן אירוני המפגש שבית הספר המאופק והחרדתי שלנו סיפק לנו עם האיש היה הצצה לכל מה שהמורים שלנו דחו ואולי אפילו חששו ממנו

והיה אפילו סלוגן שהוקדש לאיש, בכל הפקה, פסטיבל או הצגה שהוא היה אמון עליה היו בסוף מודים לו, ובגלל שכל הופעם היתה צריכה להתגלגל כמה פעמים (שעם אחת לכל שכבה) המשתתפים כבר הכירו את הרוטינה שבה המנהלת אומרת “ותודה רבה לאבי מילר” – זה הפך להיות משפט הקסם שלנו באותו הזמן, כל אימתי שלא היה מה לומר מישהו כבר היה אומר אותו

ותודה רבה לאבי מילר

זה דווקא דני קיי, ולא אבי, אבל הם היו דומים, ולפעמים שאבי היה רוקד סטפס הוא היה ממש דומה לדני קיי

ילדים, מועמר יצא מביתו בטריפולי לפני כמה ימים עם עשרים מזוודות מלאות דולרים ויורו ועוד חמש עשרה משאיות עם חומרי לוחמה כימית, התוכלו למצוא את מועמר אי שם במדבר הלובי

איפה מועמר? עיזרו לנו

בין הפותרים נכונה יוגרלו חביות גאז עצבים וחרדל מהמלאים של משפחת אסד המתנדנדת

בכיתה ז’ כל מה שרצינו זה לדעת קצת יותר על המין הנשי, כל פיסת מידע היתה מתקבל באהבה, שלא לדבר על הדגמות ב”לייב” שהיו מוערכות ובלתי נשכחות. ומכיוון שהיינו בני שלש עשרה לא היה לנו יותר מדי מידע זמין על המין הנשי, ככה שיצא שכמעט כל יום היה לנו ריגוש חדש.

היה לנו גם קצת מזל, בכיתה ז’5, כי בין שלל הנשים המבוגרות שלימדו אותנו היתה גם אחת שהיתה צעירה, אפילו מאוד. פוני קטן שכיסה את המצח ונתונים נשיים מרשימים, לחיים סמוקות ושמלות שהתנופפו ברוח, זאת היתה חגית המורה לגאוגרפיה בכיתה ז’ ועד כמה שאני זוכר לא היה ילד בכיתה שלא הלך שבי אחריה, הגדיל לעשות צחי שמיקם את השולחן והכיסא שלו ישירות מולה, לספוג ככל הניתן מכל מה שיכלה להעביר לנו.

ברגע שהצילצול היה קוטע את השיעור המרתק וחגית היתה יוצאת מהכיתה היינו מבלים את כל ההפסקה בניתוח כל רגע קטן בשיעור וכל תנועה בלתי מתוכננת של המורה שלנו, שלאט לאט התגנבה אל כל הפנטזיות הנעריות שהיו לנו.

ואם היה לנו שיעור הסטוריה עם אייכלר בוודאי שעוד יותר הערכנו את המורה חגית, שאולי לא למדנו איתה מי יודע מה אבל היא היתה הראשונה שביססה את עצמה כאובייקט הנשי האולטימיטיבי שחווינו באמת, ועל כך היתה הסכמה גורפת

לא בדיוק, אבל ממש בערך

מי זאת הטורקיה הזאת שמנסה בכוח ללמד את מדינת ישראל נימוסים והליכות, מי אלו המנהיגים הטורקיים הללו שנדמה כאילו הם אובססיביים לדבר אחד בלבד והוא לבודד את עצמם מישראל על ידי ריב ומדון נוכח כל אומות העולם? לראש ממשלת טורקיה ארדוגן יש קרדיט אחד גדול בלבד והוא שהממשלה שלו, וגם הוא עצמו, חילצו את הכלכלה הטורקית משבר קשה, ובעצם הם הצילו לא רק את המשק אלא גם רבבות רבות של עסקים טורקיים שעמדו לקרוס

חוץ מההצלחה הלא קטנה הזאת טורקיה מתנהלת בשלומיאליות ויומרנות חסרת מעצורים בשנים האחרונות, ההטפלות הטורקית לעזה ומה שהם מכנים המשבר ההומאני החמור דביקה ושבלונית, שלא לומר פשוט לא מחזיקה מיים, אפשר לראות כמה נזיל המצב במזרח התיכון רק על ידי בחינה מחודשת של הארועים, במאי 2010 הוציאו הטורקים משט לעזה שהיה מלא באנשים מפוקפקים שגם פעלו כפושעים תאבי דם ברגע האראשון שראו נעל צהלית מולם

אבל במאי 2010 הציר האירני-סורי-טורקי היה חזק ונראה היה, לפחות לארדוגן, שהוא בדרך להוביל את העולם הערבי-איסלמי לכליפות החדשה וזאת מראש על גבי האירנים ובטח תוך כדי דריכה על הראש של אסד. צריך להבין שהטורקים לא חדשים באזור ובטח לא חדשים למשחק הדיפלומטי, אפשר לומר שהם המציאו חלק ממנו. היו אלו העותומנים שהמתינו בסבלנות לקריסה הפנימית של הביזנטים עד שפשוט לא נשאר מי שיתנגד לכיבוש קונסטנטינופול, היום איסטנבול

סבא שלי, זכרונו לברכה, היה בורח מחיילים טורקיים בנערותו, ועד שהתפרקה להם האימפריה החלולה שלהם הם הספיקו לאיים על כל אירופה ולסחוט אפילו את האומה הצעירה אמריקה. ככה שאין לזלזל במשחקים הפוליטיים שלהם. ארדוגן מפרק את כל מה שעשה אטא-טורק במומחיות מרושעת, מחזיר את טורקיה לאיסלם ובדרך מחפש את הרדע שהוא יכול להציג את עצמו כנושא החרב החדש, ההימור על אירן-סוריה היה די בטוח אבל הוא התרסק

ולמרות ההתפרקות של השלישיה הזאת הטורקים מתעקשים לנגח את ישראל בגלל עזה וגם לדרוש התנצלות מישראל על כך שהגנה על גבולותיה באופן חוקי ומאופק (מאוד) וגם פה כדאי לזכור מי אלו הטורקים… רצח עם בארמנים, שהטורקים בחוצפתם המטורפת אינם אפילו מוכנים להודות בו, עד כדי כך ששר החוץ שלהם איים שאם יזכירו לו שוב את הארמנים הוא ידאג לגרש את האומללים שעוד נותרו, הכורדים שהצטרפו גם הם לאלו שסופגים מידיהם של הטורקים עד עצם היום הזה וכמובן שרצוי להזכיר את קפריסין

כולם שוכחים את קפריסין, כי זה נוח לא לדבר על האי הקטן הזה, שבו מדינה שמתיימרת להיות מערבית היא כוח כובש, מדינה שגירשה בכח צבאי תושבים יוונים מחצי האי שנכבש, ומחזיקה עדיין בכוח שטח שאינו שלה – כלומר טורקיה היא כובש, למעשה הכובש הרשמי היחיד היום ביבשת אירופה. למעשה המצב של הטורקים דומה במיוחד למצב הישראלי, וכמו הבריון השכונתי היא עסוקה בעיקר בלצעוק על אלו שעושים הרבה פחות רע ממנה

שום התנצלות, ושום כניעה, אם העם הטורקי צריך עידוד למסלול ההדרדרות שלו חזרה לאיסלם ולטרוף כנראה שישראל היא בדיוק מה שהם צריכים מול העיניים

ארמנים? לא מכירים ארמנים בטורקיה, אולי הם בעזה

חיילים קפריסאים עצורים בידי טורקים - רבים מהמצולמים לא חזרו הביתה

לקראת סוף הקייץ, סביבות העשרים וחמש באוגוסט אני תמיד נתקף פחד גדול, סיוטים פוקדים אותי ואני לא מפסיק לחלום עם מורים זועפים וחצי טון ניירת לעבוד עליה בראש השנה, וזה כנראה קשור לזה שאף פעם לא הכנתי את עבודות הקייץ. כל החוברות האלו, שחלקן היה בפרוש דומה יותר לספרים, היו נוחתות עלי בתחילת יולי ופשוט לא יכולתי לדמיין שאי פעם יגיע היום שממש אצטרך להוציא אותן מהילקוט ולהגיש אותם למישהו – מתישהו

בכנות, יוצאים לחופש, זה נקרא החופש הגדול, ואז איזה מורה חרוצה במיוחד לחשבון מנחיתה חמשת אלפים תרגילים לקייץ, זה לא הגיוני וגם לא מוסרי, וגם היום כשאני חושב על זה אני לא מוצא סיבה לעשות את החוברות האלו. רק שמחקרים רציניים כן מראים דווקא שלשמור קצת מגע עם חומר הלימוד בשוטף עוזר מאוד לא לאבד פוקוס, ודווקא בחשבון זה עובד הכי טוב, אם תרצו מלקולם גלדוול כתב על זה נפלא באחד מספריו, אז יצאתי די פרש עם הסיפור הזה, ואם היה איזה מורה אנאלי שהיה מתעקש שנמסור לו את החוברות ביום הראשון ללימודים, ותמיד היו חרשנים וחרשניות שהיו לוחצים לכיוון כבר מהדקה הראשונה, מזכירים למורה שהוא ביקש שנרכוש חמש חוברות עבודה, למה שיצאו פריירים ולא יקצרו את מה שחרשו (והם חרשו בלי ספק) כבר הייתי נזקק לכל הכישורים האפשריים בשביל להתחמק, כולל הברזות עד שהמורה כבר כל כך מעוצבן על ההעדרויות שהוא שכח את החוברת עבודה לקייץ (גם כי לפעמים זה היה נמתח עד נובמבר) ובמשפט אחד אפשר לסכם את זה, כל עצלן יכול מצוא בתוכו מתמידן לא קטן שכשזה נוגע לענישה

ככה שאף פעם לא ממש אכלתי אותה בגלל זה, חוץ מזה שלא נשארתי מפוקס בחשבון, וזה חבל

פיצוחים? קופירטייר מוכשר ישב שם

למה באמת לא תסגור את הטלויזיה קצת ותעשה טבע - ספר אתה לא פותח

כמו כל בלוגר ממוצע חשבתי לעצמי שנתחיל עם הפרויקט הקטן הזה ונראה לאן הוא ימשוך אותי, רציתי גם לבדוק עד כמה אוכל למשוך עם פייסבוק והקישורים החברתיים. עבד לא רע בכלל, אבל גם היו כמה דברים לא צפויים, הנה רשימה קטנה שלהם

1. שיגמר לי הזמן לפני שיגמרו לי הסיפורים, או במילים אחרות שיהיה עמוס פתאום ויהיו לי עוד סיפורים בקנה
2. שאנשים קרובים, אבל לא קשורים, יקראו את הבלוג (ויאהבו אותו!) שזאת פינה מסובכת מעט
3. שהפרוייקט הבא יקסום יותר מהנכחי (לא מספר שום דבר עדיין) אבל זה לא אומר שסגרנו את ארבעים על ארבעים

אז זה המצב, אם להיות ממש גלוי איתכם – קוראי הנאמנים, אבל אל פחד, בקרוב נתזמן את הכל מחדש ונניע את גלגלי הבלוג

לא סבתא, לא, זה סתם המצאה, לא הייתי בזיג זג אף פעם

פארק המיים שפיים, איזה מקום מפלא, ואחד הראשונים שההורים שלנו הרשו לנו ללכת אליו לבד – בחבורה

היינו אורזים את עצמנו, דוביק ראובן ואני והולכים לאוטובוס שנוסע לשפיים, איך שהיינו מגיעים מתחת לגשר כבר היינו באטרף להגיע לקופות. אחרי ששילמנו והתמקמנו (היינו צריכים לחפש את המקום הכי מתאים, מצד אחד שלא יגלחו לנו דברים ומצד שני שיהיו קוזינות בסביבה) היינו רצים למגלשות. אין פה שום דבר מיוחד, כל מי שהיה בשפיים בגיל 14 מבין את ההרגשה, הריח של הפלסטיק בתוך המגלשה, הרעש השהערס מאחוריך עושה רגע לפני שהוא אונס לך את השכם ודפוק לך אגרוף עם כף הרגל לתוך הפנים, כל זה היה חלק מהעינין

אבל יום אחד קרה לי משהו מיוחד שם, ובגיל 14 זה היה כמעט כמו לזכות בלוטו, אחרי שגלשתי ב”קמיקזה” המגלשה הארוכה ביותר מבמזרח התיכון באותו זמן נהגתי לנוח קצת בצד הבריכה ולראות כל מני בני נוער מתרסקים החוצה מהמגלשה, אבל ביום הספציפי הזה לא ראיתי בני נוער אלא נערה בת 17 שהלכה עם אחיה הקטן ובפוקס העינים שלי נחתו עליה איך שעפה מהמגלשה ובמקרה, מעוצמת הנחיתה, התפלקה לה החזיה של הבגד ים, ובשתי שניות של התאוששות שלה, הייתי מרחק נגיעה מחזה נשי שובב ורענן (“כמו חסה טרייה” היה אומר אחד מחברי) ממש כמה עשרות סנטימטר מהפרצוף שלי, זה היה היום הכי טוב באותה שנה, וההשקעה בפארק המיים החזירה את עצמה כמה פעמים

שפיים ונהנים!!! אחו שילינג נהנים

אני עדיין פה, היינו בחופש קטן ובקרוב אחזור לפרסם סיפורים ומחשבות

בינתיים שיהיה קייץ סביל

חופששש

Its not the best version out there, that’s for sure.

But to see Peter O’toole serenade Sophia Loren is byitself something else. This song is everything there is about romantic notions, and I love it, I simply love it.