≡ Menu

הכדורים של ויקטור

היה לי מורה לגאוגרפיה שקראו לו ויקטור, וחוץ מללמד גאוגרפיה הוא גם יכול היה להיות הישראלי הראשון בליגת האן.בי.איי ולא בגלל שהיה גבוה (היה די נמוך האמת) אלא בגלל המסירה האימתנית שלו, שלא אחת הכריעה תלמיד כיתה ח׳ שלא הצליח לפענח מספיק מהר מה היה הטיל הביניבשתי שעשה דרכו אל הפרצוף שלו.

הקרש של הסל, במגרש של עירוני א׳, איפה שהיום האולם השני של סינימטק תל-אביב, הקרש הזה היה נאנק מסבל כל פעם שווקטור היה מטיל נסיון לשלשה, ואני זוכר עדיין איך כל הסל היה מתנדנד כמו לולב בשוק ארבעת המינים בכיכר מלכי ישראל (יצחק רבין עדיין היה בינינו באותו זמן).

השיעורים של ויקטור היו בסימן אותו המוטיב, הם התנהלו באיטיות עד רגע מסוים בו הוא היה נכנס לטראנס ומדבר מהר, בדרך כלל על כדורסל או המשפחה שלו או משהו אחר, ולפעמים אפילו גם על גאוגרפיה. גם עצבים היו בכיתה, ויקטור היה ג׳ינגי ופרצופו האדום ממילא היה נצבע גוון בורדו עמוק כשהוא היה צולל לתוך כמה דקות של זעם ועצבים, שהיו בדרך כלל יוצאים בצורת צרחות (״מה זה להכנס לכיתה של שמיניסטים ולומר ״היי הופ״?? מההההה זהההההה?????!!!!!״).

ויחד עם זאת ויקטור היה בהחלט יוצא דופן בנוף של מורי עירוני א׳ בקלילות שהוא לקח את החיים, בזה שהיה משחק כדורסל איתנו, משתף אותנו בחייו הפרטיים, ומדבר איתנו בגובה העיניים. הוא היה ריענון אמיתי להפצצות התעמולה הציונית שהגיעו מכיוון חדר המנהלת או לרצינות התהומית שליוותה חלק מהמורים, שלא לדבר על האדישות המופגנת שחלקם הפגינו כלפינו.

אז ויקטור, איפה שלא תהיה, אני מרים כוסית צוייקה (שיכר רומני) לכבודך, ולכבוד אינספור רגעים מצחיקים עד דמעות שייצרת (״הון״, ״הון!!!״ הוא צרח עלינו אבל בעיקר על אייל פיליפ שפישל לראשונה וסופסופ ירד ממעמד האל שהיה לו אצל ויקטור).

והיה עוד רומני בחדר המורים (האמת שהיו לא מעט מהם), אחד שמגיע לו פוסט משלו, בחליפה ועניבה מר שטיינר היה מתהלך עם סרגלים דינוזאוריים תחת השכם וממלמל בקולו הדקיק דברים בלתי מובנים… בטח קללות על התלמידים הסוררים שלו.

בהמשך.

עוד מסירה של ויקטור - תזמינו אמבולנס

{ 0 comments }

אני צולל עמוק יותר לתוך חוויות בית הספר היסודי בר-כוכבא, וכמעט כל דבר שאני חושב עליו גורר איתו דבר אחר, שנראה אפילו יותר נחמד לדבר עליו, וכך הגגון הקטן שכיסה את הכניסה לבית הספר הזכיר לי את אחד הדברים המרגשים ביותר שילד בן 9-10 יכול לחלום עליו, שמישהו יצרח, ללא שום הכנה מוקדמת, את המילה “כרוזים” ומייד יתחיל לרוץ כאילו אוחזת אש במכנסיו, אולי לפני שנכנס לזה כדאי להסביר מה לב העינין. קלפים

לא קלפים (במילעיל) ולא של ברידג’ או של פוקר, אלא קלפים שילדים אוספים, שיכולים להיות כמעט כל דבר (דרך אגב) ממכוניות ועד שחקני כדורגל, זאת היתה הכנה נפלאה לדור שלם של אספנים כפייתים שהם גם, לגמרי במקרה, דור צרכני העל (אלו שלא מתקנים שום דבר אלא קונים חדש בלי לחכות) כן, זה אנחנו, אתם בטח זוכרים אותנו מהחנות של “מודי” קונים קלפים ומנסים לראות אם במקרה נפל לידנו איזה קלף נדיר שיקפיץ את המעמד הסוציאלי שלנו, מה שבדרך כלל לא קרה

מה שכן קרה, ולא מעט, זה שילד השלים את האלבום – או ללחליפין פשוט מאס בכל השיטה, והחליט שאת כל הקלפים הכפולים שלו הוא כבר לא צריך, וכל מי שאסף קלפים מכיר את התחושה של לאחוז בוחטיה יפה של איזה חמישים עד שבעים קלפים מרובעים ביד ולחזק אותם באגרוף, אח, איזה עונג צרוף. וכל הכייף היה לקחת את הסטיפה הזאת, לצעוק “כרוזים” ולרוץ בחצר ביית הספר כשמייד, וכשאני אומר מייד זה נמדד במיקרו שניות קטנטנות, כל העולם רץ בעקבותיך

כל פניה קטנה, כל הטעיה, אתה מרגיש את העדר מתנשם אחריך, ומידי פעם איזה מישהו שנופל או נתקל או פשוט נפלט מהמרוץ, ואז, יד למעלה ושחרור של חלק מהקלפים, שני צעדי ביטחון מהקהל ופניה חדה כדי לראות את ההסתערות חסרת המעצורים של כל מי שאתה מכיר על הקלפים שלך – וזאת היתה הפסגה הכי גבוה שאפשר היה לשאוף אליה, חוץ כמובן מאילו שלקחו את זה תרתי משמע וטיפסו לגג הקטן של בית ספר לעשות משם כרוזים לקהל למטה – חיסכון של אנרגיה – כי לא צריך לרוץ, ותענוג כפול כי מסתכלים על כולם מלמעלה, אני זוכר בבירור את השכן שלי שלומי לוי עושה כרוזים משם, ותוך כדי שאני מתכופף להרים איזה קלף אני רואה בזוית העיין איזה חיוך נמרח לו על הפרצוף, מלך לחמש דקות, וזה לא מעט בבית ספר יסודי

לימים את הקריאה כרוזים החליפה השאגה המיוחמת “יש כוסיות” בטילטולית בצבא, אבל לומר את האמת, בכרוזים הסיכויים לקבל משהו היו הרבה יותר גבוהים

 

העולם המופלא - איך שלושים מחבריך הקרובים רצים אחריך בטירוף

{ 0 comments }

המערה הסודית של רוני

אי שם בין כיתה ג לכיתה ו התחלנו לגלות את העולם, אני יכול לומר שגבולות העולם המוכר שלי עברו אי שם באזור כיכר מסריק בדרום, רחוב בלוך במערב ודרך נמיר במזרח, הצפון היה מסתיים ברחוב יהודה המכבי ותמיד היתה אפשרות שאולי נגיע לירקון – זה כבר היה ממש הקצה של המפה.

אבל מתישהו התחלנו, כמעט כל הבנים של הכיתה, לצאת להרפתקאות בעיקר באיזור הגבעות החוליות שהיה למעשה הגב של איכילוב. הפעילות החביבה עלי היתה חיפושים אחרי מטמונות אבודים שאף פעם לא מצאתי, היינו גם עושים מדורות שם וזה היה הדבר הכי קרוב לחוויה לא עירונית שעברתי בילדותי. הגדיל לעשות רוני יונה (אם אתה קורא את זה רוני, ואם אני לא מדייק, אז תגיד לי ואני אתקן) שכנראה מצא איזה חור קטן או גומחה באחד מקירות הכורכר והכך אותה למערה “שלו” ואני יכול לזכור בבירור שמישהו אמר לי, די בתימהון, שרוני יונה חצב מערה לעצמו בגבעות.

המיקום היה סודי, וזה יכול להיות דבר די מצחיק כשחושבים שכל הגודל של האיזור היה מצומצם, אבל לילדים זה הספיק ואני זוכר שחיפשתי את המערה בקדחתנות – עד שמצאתי אותה. וכשמצאתי אותי אפילו לא התאכזבתי מזה שהיא לא ממש היתה מערה אלא יותר חור בקיר שאפשר להשען עליו, אלא הייתי די גאה ביכולות שלי להתגבר על קשיים ולהגיע למטרה

היום במקום הרים של כורכר עומד במקום הזה בית החולים לילדים “דנה” ואין שום זכר לחול או גבעות בחניה שבין בית החולים לרחוב ויצמן, אבל כל פעם שאני עובר שם בכיוון רחוב שאול המלך אני מסתכל ימינה ומדמיין חבורה של ילדים הולכת אחרי בית ספר, ומשתלטת על הגבעות במגוון סגנונות טיפוס, אה, והיתה גם הפעם ההיא שמישהו זרק שם אסלה ישנה וכולנו הלכנו ושרנו “בטש – בית שימוש” כעלבון ליוסי בטש, בטח כי הוא החליט לצחוק על מישהו ברגע הלא נכון

פעם היו פה מערות סודיות ואחלה מדורות - בית חולים דנה

{ 0 comments }

אחרי הפוסט האחרון על המורה אליעזר גוטנטג נתקפתי נוסטלגיה הדמות הבאה שעלתה היתה של חיה אוטרובר, בניגוד די גמור לאליעזר גוטנטג חיה אוסטרובר לא היתה מורה שלי, לא זכור לי שום דבר שהיא לימדה אותי, רק הנוכחות שלה הטילה צל כבד מאוד על השנתיים הראשונות שלי בחטיבת הביניים בבית ספר עירוני א’ – שלומר את האמת בקושי זכאי לשם “בית ספר” – לפחות באותה תקופה זה היה מוסד חינוכי שהתעסק בהרבה דברים אבל לא בחינוך ולא בלימוד

אחרי החממה הנעימה של בית הספר בר-כוכבא הופנתי לעירוני א’ (וזאת לאחר שלא רציתי ללמוד בגימנסיה, כמו שעשה חברי דודו רסולי זכרונו לברכה, בעיקר בגלל שרוב החברים שלי הלכו לעירוני א’ ולגמנסיה הלכו בודדים) ושם כבר למדתי די מהר את החיים האמיתיים ואת יחסי הכוחות בעולם, אבל הראשונה שהייתה אחראית על הטלת המשמעת היתה חיה אוסטרובר, וכך, מכיתה ז’ ועד כיתה ט’ היא היתה השריף הבילתי מעורער של המסדרונות של בית הספר וכל פגישה איתה היתה שולחת את הלב שלי למרתון של דפיקות ואי סדר

פחדתי ממנה פחד מוות, זה נשמע מצחיק היום אבל האישה הזאת הטילה אימה בלי שום קשר למה שהיא עשתה. איך הצליחו להפחיד אותנו כל כך ממנה – לא רק אותי אלא רבים וטובים מחברי לספסל הלימודים אני לא יודע, אין לי ספק שטקטיקות כאלו יכולות להיות מיושמות בהצלחה בבית כלא

בטירונות הבנתי לראשונה שחיה אוסטרובר היתה הרס”פ הראשון שלי, הפחד להפגש עם שניהם היה זהה, האכזריות גם כן (נו טוב, חיה לא הורידה אותי לשכיבות שמיכה מול הכותל בטקס ההשבעה שלי אבל אם היא היתה שם אולי היתה עושה גרוע מזה) וחבל. חבל כי כל הפחד הזה מיסך את דמותה בעיני, ושנים אחר כך, כשהייתי יושב בפיצה פצה הכרתי את האחיין שלה – שהיא גם הוא מהקבועים של המקום, והרבה צחוקים עברו עליה ועל השנים האלו, ובסופו של דבר הבנתי שהיא היתה מורה לא רעה בכלל וגם אישה מעניינת ואולי נחמדה, מה שאג לא אוכל לומר על הרס”פ שלי שעמד למשפט על ההתעללויות שלו בנו ואולי אפילו קיבל איזה עונש קטן בסוף

 

עדיף ללכת לבד באור אחרון מלפגוש את אוסטרובר במסדרון

{ 0 comments }

אליעזר גוטנטג

אליעזר גוטנטג היה המורה שלי, הוא לימד ביולגיה (טבע) ואנגלית, אבל בכל מובן אפשרי האיש הזה מסמל עבורי כל מה שמורה צריך להיות. לא ידעתי הרבה על אליעזר, אבל כמו ילדים אחרים ישבתי מוקסם בכיתה שלו ולמדתי ממנו לא רק את הדברים שהוא לימד, הוא היה מכניס אותנו לכיתה שלו לשעה ומהפנט את כולנו למשך הזמן הזה – אני לא זוכר אף מורה מאז שעשה לי את אותו הדבר

אליעזר נותר במידה מסוימת חידה עבורי, לא הכרתי את חייו הפרטיים, אל אף שהיה מזמין תלמידים אליו הביתה לעיתים קרובות (גם אני ביקרתי בביתו) כנראה שהייתי צעיר מדי כדי אפילו לרצות לדעת יותר על המורה שלי. המורה אליעזר היה ניצול שואה, והיה מין טקס חניכה בבית ספר בר-כוכבא, ביום השואה אליעזר היה מכנס את התלמידים הגדלוים מכיתה ו’ ומספר להם את הסיפור שלו, אני זוכר את ההרגשה כשהייתי בכיתה ה’ שהנה עוד שנה הוא יספר גם לנו, אבל משום מה אני לא זוכר שהוא אכן סיפר לנו את הסיפור שלו ביום השואה האחרון שלי בבית ספר היסודי

ברור לי היום שהאיש היקר הזה נתן הכל לתלמידיו, הקריב שעות רבות על מנת לתמוך ולעזור לילדים שהתקשו ונתן את כל כולו מול הכיתה בשיעורים, הוא היה בא מוקדם והולך מאוחר, היה מדביק מדבקה על התמונה שלו על תעודות מצטיינות והיה נותן גיבוי . . במאדיר לכל מי שהשקיע והצליח

במהלך המחקר הקטן שלי אודות אליעזר גיליתי שרבים מאוד שותפים לרגשותי, ומצאתי לא מעט הודעות באינטרנט על המורנ לאנגלית אליעזר גוטנטג, כולם זוכרים איש נפלא ומורה נהדר, אליעזר היה קורא לי “דוקטור פקר” ולחברי רוני יורטנר היה קורא “פרופסור יורטנר” ונראה שכבר אז ידע שרוני ישיג אותי בהשיגים אקאדמיים

לפי הנראה אליעזר גוטנטג נפטר ב2001 (אני לא בטוח לגבי התאריך) בגיל שמונים ואחד, השאיר אחריו תלמידים רבים שלעולם לא ישכחו את המורה אליעזר

הוסף ב14 ליולי – דברים שמצאתי על אליעזר באינטרנט

{ 2 comments }

40 On 40

40 On 40.

היתה מחשבה קטנה בראש שלי כשהבנתי שהבלתי נמנע מגיע. חשבתי שצריך לעשות משהו שידגדג את בלוטות הזכרון – בעיקר שלי, אבל אם זה יעשה איזה שירות קטן למישהו אחר זה לא יזיק

ואולי על הדרך גם ניתן קרדיט לאנשים הרבים שעזרו ולימדו אותי דברים לפני שהפכתי לגבר בגיל העמידה, רק לכתוב את זה גורם לי לתמוה אם זה באמת קורה

כן, זה באמת קורה, עוד לא קם המנייאק שיצור את הזמן וכולי, ומה שבאמת מפריע לי זה, שבעיני, גברים בני ארבעים הם עצבניים ורגזנים, רציניים ושקועים בעצמם, לובשים חוצות לבנות חצי שקופות עם שרוול קצר וגופיית שרוולים מחוררת וכל מני דברים כאלו שאני אף פעם לא רציתי להיות, ושבאמת אף פעם לא חשבתי שאהיה, ובכן על חלק מהדרישות אני בפירוש עונה (לא על העינין עם החולצה והגופיה) וזאת חלק מהמכה הקשה שהגיל מנחית.

אז הנה הרעיון כולו, 40 דברים על 40 השנים שלי, חוויות מבתי הספר, הגנים, הצבא וקצת אחרי גם, קצת התרפקות חסרת בושה על ההיסטוריה הפרטית שלי וגם קצת הזדמנות להעלות באוב סיפורים לפני שהזמן משנה אותם או מוחק אותם כליל

ולמה דווקא כרגע? ובכן, לא בגלל שאני אוהד גדול של הנומרולוגיה אבל בעוד קצת יותר מארבעים ימים אחגוג את יום ההולדת הארבעים שלי, ככה שזה מתיישב טוב עם חשבון הנפש הפרטי שלי, ולא, לא בטוח שאסיים ביום ההולדת שלי, וגם לא בטוח שזה יגמר בארבעים סיפורים -יכול להיות שזה יהיה יותר

אם יש הערות – בכייף, אם יש דברים טובים להגיד – עוד יותר בכייף, ואם יש סתם קקי לזרוק ולמרוח אז בבקשה לא אצלי כי אין לי כוח לצלול לתוך ציניות בתשובות שלי

אז זה הפוסט הראשון – מקווה שבקרוב מאוד כבר יהיו לו חברים

 

Oh, Yay, I'm 40

 

{ 0 comments }

Now in Both Languages

In this one

ובזאת גם

{ 0 comments }

איזה עולם מופלא

בניגוד למה שיכול להראות כמו פוסט ראשון מלא אופטימיות זה הולך להיות די מציאותי

רוב הבלוגרים מתחילים עם תחושת המעמד הגדול, רוב הבלוגרים מוותר אחרי כמה שבועות (במקרה הטוב) ואולי משהו כמו עשרים פוסטים. אני אהיה קצת מציאותי כאן

זה לא הדבר העיקרי שאני עושה (הבלוג הזה) אבל בגלל התחושה הלא נעימה שיש לי שצריך להשאיר חותם אני מקווה לעשות פה משהו שלא ראיתי בשום מקום אחר, בלוג שיתעסק בפרוייקטים מבודדים ש(אני מקווה) יענינו ויעסיקו את הקוראים מדי פעם. הפרוייקט הראשון עומד לקרופ עור וגידים ממש בימים הבאים אז שווה לחכות ולראות מה יקרה.

 

וכמובן שאני הולך להוסיף את כל זה לפייסבוק כדי שכל מני אנשים שמכירים אותי יוכלו לפשפש פה, ואולי אפילו להינות ממשהו שכתבתי.

{ 0 comments }