§ אם היית מבוגר ואם היית משתף פעולה אתה בגדולי האומה §

מעלילות עיסה בעיר הגדולה

אומרים כשכלונדון מיניסטור עלה באש בקירייה ליד הורידו את הדגל לחצי התורן, וזה לא היה כי המעליות לבת שבע נשרפו אלא כי עיסה הודיע לחברה מחייל האוויר שלא יהיו פיתות היום. והיום גם כאלו שטענו בלהט שעיסה שרף את המקום כי הוא לא יכל להיות נחמד אל כל הקבועים שלו יותר. אני מניח שלעולם לא נדע את האמת

הפם פם היה גילוי מרעיש בשבילי, ודווקא הכרתי אותו דרך חבר שלי אסף שגב בבינין בפינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך, וכל המשפחה היתה אוכלת בפם פם, אבל אסף עבר מחוץ לתל אביב בסוף כיתה ח’ וחוויות הפם פם שלי עברו להיות בעיקר עם יוצאי היובל. ועכשיו סיפור – שיכול גם להיות אגדה אורבנית, מספרים שזאב אכל שם פעם ובסוף גילה שלא היה לו מספיק כסף לשלם, אמר לאיש בדלפק שיבוא מחר ויביא את הכסף אבל שם לא קנו את זה והכריחו אותו לשטוף כלים, אם זה נכון מאוד יכול להיות שזאת היתה הפעם הראשונה שהוא שטף כלים

עיסה היה מקבל את פנינו בשמחה מהולה בגועל, היה ניכר שהוא לא יכול להחליט אם זה טוב שאנחנו שם או שזה רע. היינו מחליפים ברכות שלום ואז, כמעט תמיד, הוא היה מייבש אותנו לפחות כמה דקות – לפעמים יותר, מנקה איזה משהו, הולך להביא קופסה חומוס, מסתובב ובודק שהממולאים יושבים בתוך הגוף חימום, ועוד ועוד – כל מה שאפשר היה לעשות כדי לייבש את מי שישב מולו. ואז כשהגיע הרגע הגדול והיינו מזמינים הוא היה חוזר להיות העיסה הנחמד

ועם עיסה אפשר היה לדבר על כל דבר שבעולם, האיש היה במרכז המיניסטור, יכול להיות שראה 2000 אנשים ביום, מעגל אלו שהכירו אותו יכול בקלות לעבור את העשרים אלף, וזה היה כבוד להכיר את האיש, אנשים היו צועקים לו שלום חמישים מטר מהפם פם, הוא היה מרים יד , כאילו מאותת שהתקבל. החולצה הלבנה המעומלנת, שגם בתשע הבערב נראה כאילו הוציאו אותה מהארון (הקפלים בלטו החוצה) כמעט תמיד נקייה, וכשהיה מתלכלך (היה נדיר למדי) הוא היה מתעצבן ממש

אותי שיגע איך הייתי יכול לדבר איתו חצי שעה פעמיים בשבוע והוא היה כולו נחמדות, תמיד היה שם לי טחינה, אבל עיסה, אמרתי בלי טחינה, שניצל חומוס ציפס סלט בלי טחינה, רק כדי לראות אותו מניף את הפיתה בחצי עיגול, מתחיל ביד שמאל ומניף לימין מעלה תופס בימין (שמאל בינתיים עם הכף של הטחינה) קבל מלא! אבל למה טחינה עיסה? למה טחינה

עוד מגרעה היתה לו, היינו הולכים אליו אחרי משחקי ליגה של מכבי בראשון או שני,  רוני פרידריך ואני, האוטובוס מיד אליהו היה עוצר בתחנה על הדרך והיינו הולכים אליו ואחר כך צעידה קטנה ברגל הביתה, והוא לא היה מאוהדי מכבי, ובלילה כשהיו מעט לקוחות והוא לא היה צריך לתת ב”לייק” הסטנדרטי לקבוצה של המדינה הוא היה מחמיץ פנים “נצחתם?” “מה תרצו” האיש היה אוהד הפועל, לא נעים, אבל זאת הקבוצה של המגזר. תמיד היתה, המגזר ושיכון בבלי, כלבים אדומים, עוד נגיע אליהם

אז אם עיסה היה בפייסבוק היו לו את החמישים אלף חברים ובניהם רמטכלים ואלופים פוליטיקאים ורקדניות בת שבע, ובסוף פרש למסעדה בחיפה (קרוב למגזר) ולא ראיתי מאז, השניצלים אותם שניצלים והממולאים גם כן לא רעים בכלל, אבל בלי אותה היד המיומנת, בלי הדיבור הקיצבי הזה “קבל-פה-שני-קולה-שיפוד-כבש-כאן-מה-לשים, כן-אדון-לא-אין-לנו-כנאפה-יש-בוואריה, קבל-פה-חמישים-מהשניצל-צלחת, קבל-קינלי-כן-חמודה-את-יכולה-לקחת-סוכריות-כמה-שאת-רוצה-אין-בעיה”………………רק שלא יתפרק לך בפה כי זה מזה חמוץ מותק

קבל-פה-מאה-שקל-מהילדים-המעצבנים-שאוהדים-מכבי

בחטיבת הביניים היו כל מני ילדים שהופיע בבית הספר ואחר כך כבר לא, אין לי מושג איך הם באו ולאן הם נעלמו, אבל לא ממש הצטערתי שהם לא חזרו כי חלקם הילך אימיים עלי, והייתי משוכנע שלאורך זמן הם יבחינו בי ויכו בי ללא רחם, אחד מהם היה יוצא לבלות ביום שישי עם מחבט בייסבול, והאגדה אומרת שיום אלד הוא וארבעה מחבריו חיכו לכל היוצאים ממסיבה בגמנסיה הרצליה ודפקו שם מכות רצח לכולם, אז בטח תבינו שהעדפתי שהילדים האלו יהיו במקומות אחרים ולא אצלי בבית ספר

אבל היה אחד, שלא שמחתי שנעלם, אפילו הצטערתי, כי הוא היה פורץ דרך, מחדש ובדרכו האטומה גם אמיץ. היה זה רוני אבוספין, אניגמה אסופה בתוך ילד רזה וגבוה, עם שפמפם התבגרות דקיק ודיבור איטי ורגוע, לפעמים הוא היה מחווה עם הידים תוך כדי דיבור, כאילו מצייר תמונה. והנפש העדינה הזאת אהבה מאוד אופניים, הילד חי אופניים, בעיקר בי אמ אקס (“שגעון הבי אמ אקס” היו הפרסומות ב”מעריב לנוער” זועקות, ונערים עם חצי קילו ג’ל היו עושים ווילי עם האופניים שלהם) וגם היה לו שותף, רוני יונה היה היוליה לרומיאו שלו, הברוקר למינקן שלו, היכולות שרוני הביא איתו לתחום האופניים היו כמו שתיקחו את ביל גייטס ותגידו לו לסדר לילד את המחשב

אז רוני ורוני בנו רמפות מיוחדת בשביל האופניים, וגם שינו את ההרכב של האופניים כך שישקול פחות. רוני יונה, נצר למשפחה איטלקית גאה, היה הילד המתאים ביותר לחבור אליו בשביל לרכב. ואבל היו גם לימודים ברקע, ובזמן שהיונה קרא ועשה שיעורים האבוסיפן חלם על אופניים וכך היה שרוני אבוספין היה  הילד הכי פחות מלומד בכיתה.

זה היה מתחיל על הילקוט, שהיא יותר כמו שקית קטנה, ובתוך השקית – הס פן תעיר, מחברת 12 דף, מחברת עדינה שהכילה את כל חומר הלימוד – של כל הנושאים – של כלללללל השנה. והיא אפילו לא היתה מלאה המחברת הזאת. והוא היה גם נעדר די הרבה (בו נגיד יומיים כן שבועיים לא – הרבה אפילו לפי הסטנדרד שלי) וכשהמורה היתה שואלת אותו איפה הוא היה, הוא היה עונה שהוא היה חולה ושהיה לו “סינוסי-סיס” ומתעקש כשכך קוראים למחלה, כנראה שמתישהו הוא הבין שסינוטיסיס זה משהו שאפשר לרכב עליו שבועיים. בעברית דרך אגב זה “דקלת גת” (יעני דלקת של הגיתים) רק שתדעו במקרה והילדים חוזרים מבית ספר ושואלים מה היה להם

מתישהו בכיתה ח’ כבר לא ראיתי אותו יותר, הוא רכב אל השקיעה, מחזיק בין ימין את הרמפה ההיא שבנה עם רוני החבר שלו, ורוני שלנו עדיין רוכב עד עצם היום הזה

שגעון הבי אמ אקס - עכשיו בישראל! אפריל 1985

זה פוסט לא מתוכנן, בעיקר בגלל ההמולה בפייסבוק על הפוסט הראשון כדורסל בהיובל

ובעיקר גם בגלל שבמקרה ראיתי שלתמיר יש יום הולדת היום (מזל טוב חביבי) הבנתי ששכחתי יותר מכמה חברים

רוני היה מגיע עם דרור, שהיה בנוי היטב, וגם היה שחקן לא קטן. מה שבעיקר זכור לי מדרור זה שהוא היה ספק רץ ספק גורר רגליים לאורך המגרש, לא הבנתי אם זה כדי להראות לכולם עד כמה הוא מזלזל ביריב או בגלל שהוא שפשוט לא אהב להרים את הרגליים. גם סגנון הזריקה היה מיוחד, שתי הידיים הרימו את הכדור גבוה למעלה (כמו זקנות בחוף הים) ואז מתיחה מאחורי הראש, מה שהיה יכול להוביל לנסיון קליעה או מסירה או לפעמים פשוט הטחה בפרצוף של השומר, כי לדרור היתה מן שובבות פראית כזאת, מהסוג שעולה ביוקר לאנשים שליד

והמשפט “האן בי איי מתגמד” כמובן (תודה רוני) היה חלק בלתי נפרד במהחיים שלנו והיינו משתמשים בו להרבה דברים – לדוגמא

אל תתתגמד”, “מה היא התגמדה? דווקא חשבתי שגדלה”, “הבגרויות התגמדו” וכולי וכולי”

והיה גם תמיר, לא היה מהקבועים אבל שחקן שחקן (ממש לא צריך את המחמאות שלי, הוא השיג מספיק במגרשים רבים) שהיה, שוב, קלע מצוין ממרחק אבל היה מוכן גם לתת גוף בכניסה לסל. אחד הדברים הנחמדים אצל תמיר הוא שתמיד אהב גם לדבר, וכך, אם המשחק לא היה תובעני מדי תמיד היה מפליג בסיפורים שונים ומשונים, כמעט אף פעם לא הגיע לסוף או לפאנץ ליין, והיה מצחיק עד דמעות

שמוליק וגנר, למרות שאת היכולת שלו שמר למגרש השח-מט שמוליק היה מבליח מדי פעם, ומה שהטבע לא נתן הוא לקח בחוצפה, זריזות והתלהבות אין קץ, אני יכול כמעט לראות אותו נעלם באבק של ריצה-דהירה לכיוון כדור אבוד, דן גורן היה אמור ללמד אותנו כדורסל, והוא גם ניסה, אבל היינו טובים מדי כדי לחשוב שהוא יכול לעמוד במשימה, ובגלל זה הוא הסתפק במטבעות לשון שהתימרו להיות סופר קול ובדרך כלל סבלו משימוש יתר כמעט מיידי, קשה לי לזכור את סגנון המשחק אבל כן זכור לי שפעם נתקלתי בו וכשנפלתי על הרצפה והסתכלתי למעלה ראיתי את הלסת המרובעת שלו מעלי, מאז הקפדתי לא לשמור עליו

ביקורים של דוביק היו נדירים כמעט כמו של דניאל, אבל כשהוא הגיע הוא היה מתיר את חותמו במסירות, בעיקר תוך תנועה ולפעמים היה מיישם את ההטעייה של רוג’ר ביעילות. ואחרון חביב (לפרק זה) אייל גוהר, שהיה משחק הרבה, וטוב, וההתלהבות לא פסחה עליו, הוא היה מתווכח ומתנצח עם דיטל על חוקים שונים ומשונים, היתה לו זריקה שהתחילה מהכתף ובדרך כלל היה כדאי לתת לה לצאת, כי נסיון חסימה היה נגמר או בכדור שהיה לנכנס לך לפרצוף או ביד המושטת קדימה שהיתה חובטת בך

היו גם ביקורים של השכנים, לא נזכיר את כולם, אבל היה אחד, “חומוס” שמו, שהיה בדרך כלל בכודרגל אבל לפעמים גם בכדורסל, ושהיה עובר בהיובל תמיד היו בעיות, פעם אחת הלך מכות שם עם רוני יונה. הדבר הכי חשוב על חומוס זה שהאגדה אמרה שהוא גר בתקרה של יד אליהו, מעל מהמנורות, וכשהמשחק היה מתחיל הוא היה גולש לאיטו אל הכיסא שלו, סביר להניח שזה לא נכון, אבל בנאדם עם שם כזה מסוגל להכל

יד אליהו של פעם - אם תסתכלו טוב תראו את חומוס אוכל צהריים על הגג

אם יש לכם אייפאד אני ממליץ שתנסו את flipboard
החוויה של פייסבוק מתעצמת ונהיית כמו לקרוא מגזין, והגישה לכל הרשתות החברתיות קלה ונעימה, אצלי לפחות זה סוף סוף גרם לפייסבוק להיות נסבל ולפליקר להיות משהו מאוד נגיש ויום יומי, מאוד נחמד ומאוד ממולץ

הימים ימי כיתה ח’ ומפלס ההורמונים מאיים למחוץ כל זכר להתנהגות הגיונית. באותו הזמן ממש חברנו עמי גרוס הציע את ביתו למסיבות שישי לוהטות שלא רק אני זוכר בתור השקת המסע המיני המופלא שכולנו עברנו, ואם צריך להודות למישהו צריך זה להיות בראש ובראשונה עמי, אבל גם ליהודית וגם לספסלים האחוריים במגרש של בית הספר היובל צריך לתת קרדיט. כל אלו שיחקו תפקיד מכריע בהתבגרות שלנו

Just to set the tone and get in the mood…

מסיבות יום שישי בשנת 1984-5 היו עירוב של התבגרות וילדות, מצד אחד היה שולחן עירום עם כמה צלחות פלסטיק מלאות במבה וביסלי, קנקן מיץ ותפאורה שליוותה אותי עוד מהימים של המסיבות בבר-כוכבא (אחריהן, ביום ראשון, היו מחכות כמה בנות מחוץ לשער בית ספר ובודקות את רמת ההתלהבות שלי “היא ממש מחבבת אותך – אתה אוהב אותה?” ושאלות כאלו) הכל היה כמעט זהה לגיל 10, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר

קודם כל כי גדלנו, והבנות נוטות לגדול יותר מהבנים, והבנים נוטים להתפעל מהגדילה הזאת. והמפגש בין שני המינים היה מתוח ורגיש

והאלכוהול, בצורתו הרכה, גם הגיע אלינו, הלובריקנט הסוציאלי הנפלא, וזה שאפשר היה לעשות בו שימוש כדי להדגים את מידת הגבריות של ילד בן 14-15

אז היינו יושבים, ערמה של בנים על ספה משולשת ומשוחחים באגביות מוחלטת על החיים, והבנות הסתודדו להן ודיברו על אלוהים יודע מה, עד שסוף סוף מישהו העז והתחלנו את מה שבאנו בשבילו, את מה שקנינו דיאודורנט אולד ספייס בשבילו, הפאקו ראבאן שדפקנו לאבא היה מריח עד מחוץ למרפסת ולרחוב והסטיילינג שלנו היה מוקפד לפי הקבוצה שהשתייכנו אליה, כך אני הייתי תוחב את המכנסיים לתוך הנעלי ההתעמלות – זכר למנהג אמריקאי של אותה תקופה, הבנות במכנסיים רחבים שאם היינו גרים במדינה עם יותר רוח היו פשוט פורשות כנפיים ועפות איתם, וחולצות יום שישי יפות, כל כך הרבה הכנות לכל כך מעט אקשן

היינו מקפצצים קצת עם איזה מוזיקה לקלילה אבל הפוקוס היה שמור לריקוד הצמוד, הסלוא, ושם לא היה מקום לטעויות, השעון דפק וכמה שהצלחת להשיג בזמן הריקוד זה כל מה שהיה לך ללכת הביתה איתו, ואם נסחפת אז היה סיכוי שבת הזוג שלך תחתוך לך באמצע הריקוד – שזה לא רק מביך אלא פוגע ישירות במוניטין שלך, ומוניטין בגיל 15 זה כמעט כל מה שיש לך להציע, מה גם שכולנו עברנו מאחד לשניה כל הזמן

אני (מודה) הייתי מתמקד בעיקר בחלק האחורי, האנטומיה של האישה היממה אותי (עדיין אותו אפקט דרך אגב) ולא הייתי יכול להביא את עצמי לשלוח יד ישר אל החזה (מה שהיה כמעט השיא של כל התאוות שלי) כך שנפלה החלטה וחיפשתי בעיקר את גבולות הסיבולת של חברותי לכיתה באיזור הישבן, והיו ישבנים נפלאים בכיתה שלי. זה גם הזמן להודות לכל הבנות שהיו באותן מסיבות, נשים אמיצות ואוהבות שספגו כל כך הרבה רגעים מביכים מידיהם של בנים מבולבלים ומוכי חרמנות, צדיקות אמיתיות וחסודות (טוב, אולי לא חסודות) אני לא הייתי מבין מה הן מחפשות במסיבות האלו, היה לי ברור מה אני מחפש אבל למה להן לבוא לשם פשוט נראה לי כמו טעות שלהן  ומזל גדול שלי ושל הבנים האחרים

וככה היינו מתנדנדים אל תוך הלילה, עוד ריקוד צמוד ועוד אחד, מקפידים לא לרקוד יותר מדי פעמים עם איתו שותף, שלא יתחילו לדבר חלילה, ומדי פעם מישהו היה מגיח מהחושך בהתרגשות ומספר שזאת התנשקה עם זה וזאת נתנה להוא להכניס לה יד לחולצה, וכל מה שאני עשיתי היה לחזק את אחיזתי בישבן, כבר אז ידעתי שעדיף תחת בטוח מפוטנציאל לשד

וקבלו עוד אחד, שדיבר ישר אל הלב, וגם חשבנו שאף אחד מהגדולים לא מבין על מה השיר מדבר

כדורסל היה המכנה המשותף הרחב ביותר שיכולת למצוא, היה גם כדורגל אבל אצלנו בראש ובראשונה זה היה כדורסל. ובין כיתה ח’ לסוף הלימודים כדורסל היה ממלא כל כך הרבה מחיי היום יום שלנו שגם אם היינו רוצים אי אפשר היה לדחוס יותר. היינו מדברים על כדורסל, בעיקר (אבל לא רק) על מכבי, היינו מתווכחים על כדורסל והיינו משחקים כדורסל. תוסיפו לזה את הביקורים התכופים ביד אליהו בימי ראשון או שני בליגה ובימי חמישי לארופה, ביקורים באימוני הקבוצה ולפרקים הופעות בספורטק, ואתם מקבלים בערך 75% מהזמן האפשרי

כשהיינו משחקים כדורסל זה נעשה בעיקר (באותן שנים) בבית הספר היובל, לא בגלל המגרש המפואר שלו אלא בגלל המיקום המושלם שלו ל(כמעט) כל מי שרצה לשחק קרוב לביית היה משחק שם, רובינו יוצאי בר כוכבא וכמובן היובל. וגם כשאני מנסה להזכר בזה היום אני חושב שכל מי מששיחק שם תרם לתרבות משחק מפוארת – לא פחות

כל אחד (ואני בטוח שאני שוכח הרבה חברים פה אבל נוסיף אחר כך) החזיק איזה תנועה או איזה תרגיל שהבדיל אותו מהשאר בהיובל וגם הגרועים שבינינו תרמו למשחק בכל שלב, היינו משחקים יום יום, במשך חודשים – וגם במשך שנים. בראש ובראשונה היה את דיטל, המלך הבלתי מעורער של המגרש, היו הרבה שחקנים טובים אבל דיטל היה חסר מעצורים וחסר פחד, אם היה נעצר בצבע הוא היה זורק מרחוק ואם לא היה לו יום טוב הוא שלח כדורים לאסיסטים, הילד היה אל קטן במגרש האומלל הזה, לשחק נגדו היה תמיד כייף ולשחק איתו היה עוד יותר כייף

היה את אלון שהיה נוטע את עצמו מטר מהסל, כשהגב שלו אל ההופ, הוא היה מקבל את הכדור ומתנועע ימינה ושמאלה, מחכה קצת ואז מגיש את הכדור בליי-אפ עיוור אל תוך הסל, הבחור היה כל כך מיומן בזה שאני חושב שהיו לו 95% מהשדה רק עם הטכניקה הזאת, וזה היה כמעט בלתי אפשרי לעצור את זה. לרוג’ר היתה הטעיה של חצי צעד ומבט לכיוון השני, ואם היית אוכל את ההטעיה היה נופל לך סל על הראש, אם לא הוא פשוט היה מוסר ומחכה להזדמנות הבאה

ואריאל, לא מאמין גדול בתנועה עם כדור, אבל להשאיר אותו פתוח וסטטי והיית אוכל שלשה, וזה היה לוקח קצת יותר מלארי בירד, אבל לא פחות קטלני. כשאריאל כן היה זז זה היה סיפור של 50-50 כי זאת היתה ההסתברות שהוא יתפוס יום, וכשהוא תפס יום…. הדברים שאני ראיתי יכולים להכיל חיים שלמים של מה שאנחנו קוראים פוקסים, אצל אריאל זה 50% פשוט. צעד וחצי שמתחיל קדימה, תוך כדי נסיון מלמסירה שנחסמת, חצי צעד אחרון ניתור קטנטן (אמרנו כבר שלא היה מאמין גדול בתנועה עם כדור) אבל בזוית וכדור אבוד שעולה בזוית של 80 מעלות מעל דיטל, קרש וסל

שי לוי היה שומר אכזר, וכשהיה נכנס לסל ידעת שזה או הכדור או אתה שהולכים להכנס לתוך הרשת, צעד וחצי קטלני וכמעט תמיד כדורים חלקים ונקיים בתוך ההופ, ועכשיו מאיר, שהיה הפוינט גארד האולטימיטיבי של המגרש, מהיר וזריר וגם רוצח מחצי מרחק, מאיר היה מהתל ביריבים שלו וכשזה לא הלך תמיד היתה את האופציה פשוט ללכת מכות (סתם אני צוחק) ואם היית משלב את מאיר עם דיטל הנסיון של שני אלו ביחד משך שנים היה מטאטא אותך החוצה מהמגרש

והיה גם צ’ופי כשהיה לפעמים מגיע, ואז זה היה כמו לשחק נגד מישהו עם דיבוק, כי כשהאיש נכנס למשהו הוא שם עד הסוף והוא היה הולך לסל עד הסוף, בציפורניים, מרפקים, הסתערות קדימה בלי שום התחשבות בחוקים או בסיכונים. ועוד יותר נדיר מזה היה שדניאל יבוא, וכשהוא בא, זוכרים את הפוסט על הכדורים של ויקטור? דניאל היה דופק את הכדור בלוח בכזאת עוצמה שלא אחת שכנים היו יוצאים לראות מה קרה, והיה לו עוד תנועה אחת, מן התחפרות שפופה שממנה הוא קפץ והסתובב מאה שמונים מעלות באויר, הידיים למעלה וגבוה ו…. דופק את הכדור בקרש

לעיתים היה מגיע גם רוני פרידריך, ואז היה לנו קרב אפי עם דיטל, שני סגנונות שונים לגמרי, אבל שני יריבים ראויים. רוני היה פנומן מהשלש, כמו כל הגבוהים של בר-כוכבא (גם הנמוכים) היינו מאוהבים בזריקה מרחוק, ורוני, שאותו ראיתי משחק כדורסל בהרבה מקומות ולא רק בהיובל, היה מאסטרו בזריקה מרחוק, פרפקציוניסט וחם מזג, רבים מהמשחקים בזבזו חלק ניכר מהזמן עם ויכוחים עם דיטל

והיו עוד רבים – אני מקווה שיזכירו לי ושאני אכתוב עוד פוסט על המשחקים בהיובל.

ודבר אחד אחרון, אחרי המשחקים, אם הייתם עוברים, הייתם רואים את אריאל ואותי ועוד אחרים מתייצבים על קו החצי, מתמתחים וזורקים משם אל הסל תוך כדי שאנחנו אומרים “סנגל…..” והמבין יבין

היובל - אין תמונה, אתם קולטים? אין לי תמונה, נצטרך לחכות עד שנגיע לארץ

קטגורית גדולי האומה עלתה (זה האייקון של מיקי ברקוביץ) אבל עדיין לא פעילה, יש לי כמה פוסטים שכבר כמעט מוכנים אבל אני צריך עוד לעבור עליהם, מקווה שבשישי כבר יהיו פוסטים בקטגוריה הזאת

§ אם היית מבוגר ואם היית משתף פעולה אתה בגדולי האומה §

קודם כל אני צריך לומר לזכותי שבבית הספר בר-כוכבא היו לנו מעט מאוד כינויים, היה למעשה רק אחד והוא היה שמור ליואב והוא היה כינוי לא יפה (ואני תמהה עד כמה זה פגע בו באותו הזמן) ובין אם אתם חברים שלו או לא תצטרכו להודות שתוך כמה שנים הכינוי הזה לא רק שלא התאים לתאור של הבחור אלא היה ההיפך הגמור ממנו כי יואב הפך מאוד גבוה ומאוד רזה

את עולם הכינויים הגישו לנו חברינו מבית הספר היובל, שם, כנראה, היה מישהו עם חוש יצירתי מאוד שלא חשש להעניק לכולם כינויים ושמות, ומכיוון שכך הוצגו לנו הילדים (על ידי עצמם או חבריהם משכבר בהיובל) השמות השתרשו, וקבלנו אותם ללא שאלות וללא תהיות

מכאן עירוני אלף כבר הפך לבית חרושת לשמות, והסיכוי היחיד שהיה לך להמלט משם או כינוי לא נעים היה אם כבר היה לך אחד כזה

יש יוצא מן הכלל אחד שהיו לו שלל למות וכינויים וזה היה חומפז, או רפי, או חד-גבה או חד-קסדה, או (אפילו) “עזרה!” על שום משחק כדורסל בהיובל שבו הוא בודד עם שני שומרים ואף אחד מהקבוצה שלו לא הגיש לשחרר אותו מהכבוד, אז הוא ילל “עזררררה!” ומשום מה זה היה מאוד מאוד מצחיק, לכו תבינו מה מצחיק ילדים

רוג’ר הגיע עם השם שלו מהיובל, גם צ’ופי, וכנראה השורש של השם רוג’ר הוא ברוג’ר מור שהיה גיימס בונד האגדי שהוא אהב, ובהיובל אם אהבת משהו אז זה היה תירוץ נפלא להפוך את השם שלך לאותו הדבר. אגב רוג’ר מור ביקר בבית הורי כשהייתי זאטוט וזה היה אחד הרגעים המרגשים בבית (מישהו מ”שכונת בארי” זוכר?), נמשיך הלאה

היה את “חומוס” שחייבים עוד לספר עליו בפרק אחר, את יוסי משטרה שאף אחד לא ידע למה קוראים לו ככה (אלא שבלילה אחד הוא התוודה בפני ובפני דיטל שזה בגלל שהוא היה לפעמים עושה דברים לא כל כך חוקיים וכדי להזהיר אותו מפחד החוק המתקרב היו צועקים לו “יוסי, משטרה!” ועם הזמן השניים התחברו – אמרתי לכם שהם היו פסיכים שם בהיובל) אם כבר הזכרנו את דיטל אז הנה עוד אחד לרשימה

תמיד אהבתי לומר שאת ה”ד” ב”דיטל” אפשר להחליף בכל אות וזה עדיין נשמע טוב (החביבים עלי זה גיטל וזיטל, תמיד הצחיקו אותי שמות חצי יידישיים), היה גם את דוביק שלמרות השנים הרבות שאני מכיר אותו אני לא יודע מה מקור השם (מאיר?)  היה את גונזו כמובן ואת המרגל – שאני לא בטוח למה הוא קיבל את השם הזה, אולי כי הוא היה מתגנב, והיו עוד המון, כמו “הרוצח” שעדיין לא מותר לדון על מקורותיו

והיה גם את ש”וקה” שבמקור היה “שועה” שרוני פרידריך הביא איתו ממפגש עם רוני המורה להתעמלות, הוא עבד עם יהושע רוזין באותו הזמן והיה קורא לו “שועה” כמובן שרוני לא וויתר על ההזדמנות ופחות או יותר כולנו הפכנו לשועה – אבל אני ורוני יותר מכל, כך הוא היה קורא לי “שועה” ואני הייתי עונה לו באותו שם – אין סוף לתחכום

כבר בימים הראשונים של בית ספר תיכון הבנתי שהשם הפופולרי ביותר הוא דווקא שמי הפרטי, בכיתה ז5 היו רותי נפתלי, איציק נפתלי ונפתלי פקר, לכו תבינו

היי גונזו, ראית את חומפז בסביבה? אילנה מנקין מחפשת אותו בנרות

אם אתם זוכרים אותי בבית ספר, או אם אתה עוקבים קצת אחרי הבלוג בוודאי כבר הבנתם שלימודים לא היו בראש סידרי העדיפויות שלי, האמת שהם לא היו בכלל בשום עדיפות שלי, וכך בסוף כיתה ט’ נקראתי אל היועצת לדיבור קטן. החדר של היעצת היה בקומה הראשונה ממש מול המדרגות, ותמיד היה נראה לי שהוא ממוקם ככה כדי שהורים שבאים לדבר איתה (זה אף פעם לא היה דבר טוב) יוכלו לצאת מביית הספר כמה שיותר מהר ולעבור על פני תלמידים ומורים מעטים ככל האפשר. החדר של היועצת גם היה פעם חדר שירות, כך שאפשר להבין את הגודל שלו, מה שהכריח את המבקר לשבת די קרוב לאישה רמת הדרג הזה – היועצת

לא נכנס לדקויות של הפרוש של המילה, אבל לייעץ זה לא מה שהאישה עשתה, היה אפשר לקרוא לה המברברת או המגשרת וזה היה אומר אותו הדבר, המילה יועצת הציעה איזה אופק פסיכולוגיה והבנה עמוקה של תורת ההתנהגות, וזה, חברים, לא קרה בחדר הקטן ההוא

נפתלי היא אמרה, אתה לא משקיע בלימודים ואתה לא מסתדר עם המורים, אני חושבת שכדאי שנדבר איך אפשר לעזור לך, הרי בקרוב כבר יתחילו להתכונן לבגרויות – אתה יודע, וחשבנו שכדאי שאתה תתפנה מרצון לכיוון כיתה חדשה שאנחנו פותחים, כיתה מתוגברת

אני – כיתה מתוגברת? מה זה מתוגברת? במה היא מתוגברת? אני לא אשאר עם החברים שלי? מה העינין פה

היא – יעזרו לכם, ילוו אתכם וככה תצליחו יותר בלימודים, אתה הולך לכיתה הטיפולית

אני – טיפולית??? מה טיפולית אמרת מתוגברת

היא – כן, התבלבתי, מתוגברת, לך – תתוגבר, תתגבר, יהיה טוב, העיריה נותנת כסף, יש לנו יותר כסף, אתה שמח עכשיו? לך לכיתה החדשה ותקרא למסכן הבא כדי שאני אגיד לו שהוא הולך לטיפולית

הבא בתור היה מאיר, הוא לא לקח את זה כל כך טוב, כי הוא בא מכיתת ספורט. אתם מבינים זה עינין של מכסות, וגם כמובן של הקצבות ובונוסים, ואם המנהלת שלך מכירה כמה אנשים עם חלונות ונוף יפה בבינין הגדול בכיכר מלכי ישראל אז כיתה של עלובי נפש זה יכול להיות כיסוי טוב לקצת תמיכה מצ’יץ

אז בלי שום קרב ובלי התנגדות הלכתי לכיתה הטיפולית, שאף אחד לא טרח כבר לקרא לה ככה, היא פשוט היתה הכיתה של המפגרים, הייתי בכיתת מפגרים

ולא הייתי לבד, מכל בית הספר פרצופים מוכרים הופיעו ואז נעלמו, כי ברגע שההורים שמעו שהיועצת שלחה את הילד/ה לכיתת מפגרים הוא חזר לכיתה המקורית שלו, להיות מפגר בכיתה רגילה, ורק המפגרים נשארו, לא כי הם היו מפגרים באמת אלא כי הם היו מפגרים מספיק כדי לא להלחם ביועצת

וכך יצאתי לדרך חדשה, מתוגברת-טיפולית אבל בעיקר מפגרת, והניסוי המעניין לא רק שלא היטיב את מצבי אלא דירדר אותו עוד יותר, כי פתאום מצאתי חברים שההתענינות שלהם בלימודים היתה נמוכה ממש כמו שלי, ואחוות המפגרים התחילה

בוכטה של גולדות ויש לנו כיתה טיפולית