≡ Menu

אני ממש לא יודע מה קורה היום במערכת החינוך בישראל אבל בזמני לימוד תודה היו מתפתחים ללימודי תנך ומגיל 7 ועד 18 היו מפמפמים את אותם הנושאים ואת אותם הפרקים, לא שילדים בני 8 קראו ספר יחזקל אבל כל סיפור וכל פרק היה כבר מוכר בגיל 15 ולמרות שעדיין מדובר בחתיכת ספרות מרשימה מאוד אנחנו התעסקנו רק בחלקים שנבחרו על ידי מישהו ושאחר כך כמובן הופעו בבחינות שלנו

דווקא שיעור תנך היה אחד השיעורים שעברתי בשלש כיתות שונות, לא זוכר למה בדיוק אבל איכשהו ראיתי שלש גרסאות שונות של מורי תנך מלמדים והחדשות הטובות שלמדתי מכך היו שאין שום הבדל ושבכל מקום זה דלוח ומשעמם. בכיתה שלי השיעור היה נפתח בטקס קטן שמעולם לא אכזב והצחיק אותי ואת מאיר עד דמעות (וסליחה אם אני קצת חריף פה) ראובן היה מוציא את ספר התנך שלו מהתיק, דופק לו נשיקה קטנה ופותח אותו באמצע כדי לגלות כיפה קטנה ושחורה שנמחצה תחת דפי הספר 95% מהזמן, ואחרי שהוא היה פותח את הכיפה – קצת כמו שפותחים פתק שהיה בתוך עוגיית מזל, הוא היה ממקם את הפירמידה הקטנה והמצ’וקמקת הזאת עד הראש שלו – שם היא ניצבה, מתגרה בחוקי הכבידה, כמו אוהל אינדיאני קטן

אחרי הטיקסיות רבת הרושם הזאת (גם אני הייתי שם כיפה לפעמים) היה אפשר להתפנות לנמנום הקליל שהשיעור הציע, או לחילופין לשנות את נושאי השיחה היות והמורה חנה רנן היתה חברמנית כזאת ותמיד בשיעורים שלה היתה אווירה יותר משוחררת, כך שמשהו שהתחיל בשמואל (א’ כמובן, שמואל ב’ תמיד היה לגמרי לא “אין”) אחרי שלש דקות הפך לוויכוח פוליטי סוער ביני לבין מאיר, ולא מעט פעמים הויכוח היה עובד לפסים מאוד לא נעימים, היינו קוראים אחד לשני בשמות (“נאצי” “פאשיסט” אוהב ערבים” ו”גייס חמישי” חלק מהם) ולפעמים זה היה אפילו נגמר באיזה חיכוך פיזי קטן ומינורי

כל זה לשמחת כל הכיתה שיכלה עכשיו לעבום מנימנום לשינה אקטיבית

אבל לכל מסיבה יש סוף ולכל משפט דין, וחנה רנן, זאת שהיתה המורה הכי זורמת, דאגה שציון המגן שלי יהיה כל כך נמוך שגם עם כל הבולשיט הספרותי שלי אני לא אצליץ לחלץ ציון עובר בבגרות, היא עשתה בערך אותו הדבר למאיר  ואת ראובן היא פשוט שיפדה, ועד כמה שאני זוכר הוא הגיע לבחינה כדי לגלות לחרדתו שהוא לא מופיע בטופס, אז גם נולד משפט אלמותי “זה פאק של המורים” שאמר ויקטור לראובן, וחזר על זה כמה פעמים, זאת היתה הדרך שלו להגיד לילד “אכלת אותה, יאללה זוז” ואני זוכר את עצמי שוכב איפשהו בלבנון שנתיים אחרי זה, אחרי שמטען התפוצץ ליד הכלים שלנו, ואני ממלמל “זה פאק של המורים”, אכן

ואחרי שגמרתי עם לבנון התפנתי להשלים את הבגרות הזאת, ולא חשבתי על זה יותר עד היום

קבלו אותו - השעור נקרא על שם הספר

 הערה קטנה – ויקטור אמר את זה בבגרות למתמטיקה ולא לתנך, וזה עדיין היה פאק של המורים

*** עדכון ***

אחרי הדברים שמאיר כתב – צריך לתקן – היו אלו דווקא דוביק מאיר ואני שקיבלנו את השטרונגול מרנן, ראובן (בדרך מסתורית) קיבל ציון לא רע (ובלא רע אני מתכוון מעל 50) וזה מאוד נכון שדוביק השתגע מעצבים, אבל אני לא ממש, ראובן היה (וכנראה נשאר) גדול בתורה וחנה רנן חלקה לו כבוד. לנו היא החליטה לשם רגל ולשחרר אצבע שלישית, זאת היתה הנקמה הפרטית שלה בזילזול שלנו, ולמרות שאני לא יכול להגיד שלא היו לה סיבות לעשות את זה היא היתה יכולה גם להתנהג כמו אישה מבוגאת (והיא כבר היתה מבוגרת אז) ולא להתלכלך ככה. אני בכל אופן השלמתי את הבגרות הזאת ואני לא בטוח אבל בסוף יש שם 96 אני חושב, בבית ספר אני לא בטוח שהציון הסופי שלי היה יותר מחמישים

{ 6 comments }

למה 40 זה המון זמן

אחד הדברים שתמיד הטרידו אותי זה שאתה גדל תחת הרושם שמשהו אחד הוא נכון רק כדי לגלות אחר כך שהוא לגמרי לא, ועוד יותר מטרידה העובדה שלרוב האמונה שמשהו הוא נכון נגזרת ישירות ממה שמבוגרים, הורים, חברים ושאר אנשים אומרים לך – אומרים לך הרבה. והסיפור של גיל ארבעים הוא בדיוק כזה, אז הנה הרבה סיבות למה כל אדם שפוי יחשוב שגיל ארבעים הוא קטסטרופה ואיך כל זה נטוע עמוק בתוך ההוויה הישראלית יהודית – ואחר כך אומרים לנו שלא צריך להיות במשבר גיל הארבעים.

40 in Roman Numerals is XL - Welcome to the Big League

כשלמדתי לבחינת הבגרות בתנך (לא בתיכון, אחרי הצבא – קרדיט לעצלנות שלי ולא פחות לחנה רנן שתקעה סכין ארוכה בגב שלי ושל עוד כמה) למדתי שיש דבר כזה שנקרא מספר טיפולוגי, מספר שמסמל משמעות עמוקה עוד יותר מהערך המתמטי שלו, ושבתנך (או בימי קדם) ארבעים היה אחול שרמוטה מספר, ואם היית רוצה להגיד שמשהו לקח לך המון זמן היית מייד שולף את המספר – ארבעים

ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר – ורק כדי לדכא עוד יותר הסיבה החבויה היתה כדי שהדור הזקן, זה שידע עבדות במצרים, ימות ויתחלף כליל בדור חדש, גאה וחופשי, אפילו משה לא התחמק מחילופי הדורות

בפרשת המבול שירד על הארץ, הגשם ירד ארבעים יום ולילה, ואם היה להם כלים למדוד בטח הם גם היו אומרים שהיה ארבעים מטר מיים

עוד פעם משה – עלה להר סיני ועשה צ’ק אין למלון עם תפוסה של חדר אחד (פלוס אלוהים) ל – נכון – ארבעים יום ולילה (יעני היה המון זמן שם, פתח מסטינג עם הבורא) לא רע

ארבעים שבועות הם הריון מלא, ואם תפגשו אישה הרה בקייץ בישראל תשאלו אותה אם זה לא המון זמן – ותברחו

ארבעים מעלות חום – סיבה טובה ומוצדקת להשאר בבית ולראות טלויזיה לימודית, ולקוות שיהיה משהו שווה

אחרון חביב, ובהחלט היחיד שמעלה חיוך – ארבעים דקות במשחק כדורסל, אם לא נכנסים להארכה

יציאת מצריים - יאללה תניעו, יש לנו ארבעים שנה על הדרך

{ 0 comments }

שנת 1986 היתה שנה של גילויים, ההורמונים עבדו שעות נוספות וגם בגזרת המוסיקה היה חידוש, הגיברת סמנטה פוקס השיקה שיא פרובוקטיבי בו היא מזמינה מישהו לגעת בה כדי להרגיש את הגוף שלו, את הלב שלו פועם לצידה, ומעבר לכל הרומנטיקה הבריטית הזאת היו גם שני שדיים עצומים שמילאו כל פיקסל בתודעה המתרחבת של נער בן 15, ואני לא הייתי לבד, זה לא גילוי מרעיש שבגיל הזה כל נער מפוצץ בהורמונים ושהחרמנות מצילחה להשתלט על מירב הפונקציות שהמח צריך למלא

וכולנו היינו בני חמש עשרה, וכולנו היינו חרמנים, אבל הגדיל לעשות חבר שלי צחי שהיה האורים והתומים של החרמנות הנערית. צחי היה חרמן כמו שור, ומכיוון שמדובר פה באדם חכם מאוד הוא מצא דרכים וכיוונים די מדהימים לתעל את כל החרמנות הזאת, וכדי שלא יראה כאילו אני זורק את כל התיק על צחי אני רק אומר שעוד לפניו היו כאלו שרקמו מזימות אפילות ובלתי הגיוניות על מנת להשיג פירורים מיניים מבנות השיכבה שלנו ואני לעולם לא אחשוב שילד בן 15 הוא תמים באיזשהו מובן

אז היתה לי יום הולדת, וכמו כל מי שנולד באוגוסט הציפיות שלי מיום ההולדת היום נמוכות מאוד, כמעט תמיד רוב החברים שלי היו בחופש עם המשפחות שלהם, היה חם ודביק ולא נעים לעשות כלום, וגם אני הייתי יוצא לחופשה עם המשפחה שלי, ככה שלא פיתחתי ציפיות. אבל יום ההולדת ההוא היה שונה, לא יודע איך או למה, אבל איכשהו התכנסו רוב החברים שלי והיה שמייח. וצחי היה החבר הכי טוב שלי, וכמו חבר הכי טוב הוא הביא לי שתי תמונות בגודל איי 4 בלימינציה קשיחה של סמנטה הקדושה כשהמרפסת מאווררת ושתי התמונות הללו היו הדבר המתוק ביותר שמתבגר יכל לבקש

סמנטה עברה לגור בארון שלי, ואפילו שהיא התאימה יותר להיות מפית שולחן לילדים אני חושב שבאיזשהו שלב הצעתי לה חברות

היי סמנטה, אף פעם לא אמרתי שהבלוג הזה מתאים לילדים

ואם אף פעם לא אמרתי לך תודה על המתנה צחי, אז תודה, שיחקת אותה

והיו עוד המון רגעים נפלאים של גילוי והתרגשות, מסיבות אצל עמי, קומזיצים בהיובל, וכמובן הפינה ההיא בעירוני א’ ששימעה יצא למרחוק, כי היתה שם אחת שהיתה עושה דברים שיכולנו רק לחלום עליהם באותו הזמן למרות שכמה שוורים צעירים ואגרסיביים במיוחד כבר היו מרחק נגיעה מהאושר. הצד השני של בית הספר, זה שהזכרתי לפני שורה, אם אני לא טועה בצידו הצפוני של בית הספר, היה מועד לפורענות תמיד, כל הדברים הפליליים קרו שם, פעילות מינית, עישונים וקצת מכות היו מנת חלקו של החלק הזה בבית הספר, בחסות עצים וצל כבד ופונה לצד הלא מרגש של ביכורי העיתים האזור הזה היה המקור לחלק גדול מאוד מכל מה שיכולנו לרצות שיקרה לנו. ורק אני הייתי חושב איך בכיתה ז’ הייתי תולה עיניים משועממות בשעון המסתובב של מפעל הפייס, מחכה שסוף סוף יצלצל הפעמון ועוד שעור יגמר

{ 1 comment }

את משה הזכרתי בפוסט על המכות בכיתה ז’ גם ציינתי שהוא היה בחור די טוב, היתה לו חוכמת רחוב בתיבול חריפות אוטנטית וכל פעם שראיתי אותו במזדרון לא ידעתי אם זה יגמר כמו פעם בכיתה ז’ או שאני אזכה לקבל איזה הערה מתוחכמת שייקח לי כמה דקות לפענח, בגדול הייתי אחוז אימה מהאיש עד סוף הלימודים וכל פעם שמפגש שלי איתו לא נגמר במכות הייתי אסיר תודה למזל שלי

למשה היתה חברה, מרים, שעד כמה שאני זוכר היתה נחמדה ומאוד יפה, בשבילי היא היתה מלכת המדבר, גבוהה ומחוטבת כמעט תמיד היה כייף לדבר איתה חוץ מהעובדה שאי שם עמוק בפנים ידעתי שהיא חברה של משה ושאם אני במקרה אתן אפילו סימן לא נכון אז יהיה שידור חוזר של הפוגרום מ1983-4

מה שעוד ריתק אותי היתה העובדה שמרים היתה, ללא תנאי או ספק, של משה, שזה יגמר בחתונה ושזה סופי ועוד יותר מזה שכל הסגירה הזאת לא הגיעה מהכיוון שלה אלא שלו. ועכשיו לעינין, היתה למשה שרשרת עם שני מ’מים (יעני פעמיים מ) וכשהיו שואלים אותו מה זה, הוא היה עונה (בחריפות האופינית)

משהמריםמלכהמלכה! (מרים היתה, אני חושב, אמא שלו) וזה נשאר איתי עד עצם היום הזה

ממשה עד משה לא היה גורמט כשל משה

{ 0 comments }

“אם אתה לא מאמין אתה יכול לבדוק, זה כתוב בת’ נך”

אלו היו הסימוכין של המורה אייכלר לכל פרט היסטורי, וזה, פחות או יותר, הדבר הכי מטומטם ששמעתי בחיים שלי (ואני משתמש במילים האלו דיטל כי אני כבר   חושב על הפוסט שלך) נו באמת, זה היה הפאנץ ליין של גיברת אייכלר, במבטא הייקי הונגרי שלה, לכל דבר לא ברור או מובן. ואם כך אז למה יש שיעור היסטוריה ושיעור תנך? אה? חשבת על זה פעם? לא ממש

הדבר היחיד שעמד לזכותה של אייכלר זה שהיא היתה כל כך זקנה שכולנו הנחנו שהיא עברה אישית חלק מכל תהפוכות ההיסטוריה ומכירה את הנושא מקרוב, שנים אחר כך שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאישה קשישה לימדה אותנו וחשבתי אולי משהו פשוט קרה לה והיא נראתה מבוגרת מגילה – בהרבה

אין צורך להרחיב הרבה על תקופת מלכות אייכלר, חוץ מזה שהייתי מחקה אותה די הרבה וסוחט הרבה צחוקים לא היה שום דבר מיוחד בשיטות הלימוד שלה (רק להשתמש במילה הזאת בקונטקסט של עירוני אלף הוא מגוחך) ולא במטען השכלי שהיא העבירה אלינו, הדבר המרשים היה הירושה שלה – אדון פרוזדון

אם למדתם אצל האיש – אנא – קראו לאט, ותפנימו את מה שאני כותב.

האיש היה אכול עצבים, נכון, הוא היה הרגוע במורים, כמעט אוטיסט, מורה בבועה שלא ממש נגע לו שום דבר פיזי שהתרחש תחת החוטם שלו בכיתה, שיעור אחר שיעור, אבל אם הייתם מסתכלים היטב ובוחנים אותו הייתם מבחינים בטיקים העצבניים שהיו לו, איך שהוא היה מתופף על השולחן כמה פעמים ואז מזדקף ומתנוחת ישיבה עובר להליכה – תוך אולי חצי שניה

והיו גם הגירודים, אה, הגירודים. כשהוא כבר לא יכל לשאת את העונש של לנסות וללמד אותנו, כשהוא שוב נוכח בכך שאין אפילו צדיק אחד בסדום שמתעניין במה שהוא החליט לעשות בחיים שלו הוא היה מתגרד, וזה היה דומה יותר למישהו שמנסה להוריד שכבה של דבק מהפרצוף שלו מאשר איזה גירודון קטן, האיש היה עצבני אש, ובטח לפעמים שהיה חוזר הביתה היה מפרק איזה משהו במכות, חולצת הפלנל שלו נספגת זיעה והשיער הסרוק לצד מתפרע תוך כדי שהוא מכה וצורח, הסנדלים נפרמים והמשקפיים נוטים על הצד עם כל אגרוף שהוא מנחית

אבל בואו נניח לכל האלימות הזאת לרגע, ונזכר במבחן אצל פרוזדון. איזה תענוג. זה היה כמו מבחן עם ספר פתוח, או יותר נכון זה היה סימפוזיון בנושא המבחן כאשר כל אחד מילדי הכיתה משתתף ונותן את חלקו. ילדים הלכו משולחן אחד לשני כדי להתייעץ וזה אפילו לא נעשה בשקט, הכיתה היתה הומה פעילות בזמן מבחן ודוממת משיעמום בזמן שיעור, אפשר להניח שזה ההפך הגמור ממה שכל מורה רוצה

אבל פרוזדון, אולי על תרופות פסיכיאטריות, היה מבסוט, ישב אצל השולחן שלו והתעסק בשלו, הוא כבר מזמן ויתר על כל מה שקורה בין כתלי המוסד החינוכי הזה, אחרי שנים של השרייה עמוקה במרינדה של עירוני א’ הוא פיצח את הנוסחה, אל תנסה ללמד – תנסה לא להדרס, וזה מה שהוא עשה באומנות גדולה ואני פעם עברתי ליד אחת הכיתות בזמן שלימד, יותר מחצי מהפרצופים הופנו לצד ימין – אל המסדרון הפתוח של כיתות ט’ (או אולי זה היה כיתות י’?) תלמידים מוכי שיעמום, ותוך כדי שחלפתי על פניהם צעקתי “ויוה פרוזדון” לא רק כדי למשוך תשומת לב אלא כדי להודות לו על כך שהתיישר עם הפילוסופיה המנחה שלי באותו הזה – תנסה לא להדרס

בילי בוב טורנטון ישחק את פרוזדון בסרט על חייו

{ 0 comments }

Fantastic

Notes From Chris - Todd Lamb

Watch a YouTube from the creator –


Here is link to a page with many photos of the notes.

{ 0 comments }

יש כמה דברים שמבהירים לי, היום, את הזילזול התהומי של בית הספר עירוני אלף בחלק גדול מתלמידיו, אם לא בכולם . אחד מהדברים האלו הם הזכרונות מהשעות המתות של בית הספר, שעות של “חלונות” שבהן לא היה מה לעשות או מורים מחליפים שבאו למלא את מקומם של מורים חולים, עייפים או סתם ברזנים

שעת חלון היתה שעה נפלאה, אי אפשר היה להגיד לנו מה לעשות, וחוץ מכה מקרים בודדים בהם הכריחו אותנו לשבת בשקט באיתה כיתה עזובה היינו עושים מה שרצינו, וזה לא היה לשבת בספרייה ללמוד היסטוריה. היינו משחקים כדורגל בפחית (מה שקראתי “פחית-רגל” והיה די פופולרי) או סתם יושבים ומדברים על מה שילדים בגיל שלנו יכלו לדבר

וכשמורה לא היה מגיע היה מורה מחליף, והיו די הרבה כאלו אבל יש אחד שאני זוכר ממש טוב, אני לא בטוח שהוא היה מורה מחליף להתעמלות (יכול להיות שחיים המורה להתעמלות נעדר שבוע או שבועיים באותו זמן) אבל אני משוכנע שכל המפגשים איתו היו במגרש, ככה שכנראה הוא היה משהו להתעמלות. הוא היה מוכה פוסט טראומה, והמשחקים שהוא נתן לנו לשחק היו בעלי אופי של מצוקה אנושית אמיתית, למשל הוא היה מבקש מאיתנו לרוץ מסביב למגרש הכדורגל הקטן וכל פעם שהוא זרק כדור היינו צריכים לדפוק פזזצטה

ואם מישהו יגיד שזה לא ממש חוויה קשה אז היה גם משחק אחר, הרבה יותר חריף, שבו הוא פשוט צרח “הפצצה!” ואנחנו היינו צריכים לחפש מסתור, והוא לא השאיר הרבה לדמיון כשהוא הסביר לנו שהוא עושה את זה לטובתינו כי בזמן מלמחה זה מה שקורה ואם נתאמן כהלכה אז יש סיכוי שנשרוד את המתקפה, והוא היה מאוד אמין בתיאורים שלו

הנה הם באים, אפשר להתחיל את השעור התעמלות

{ 0 comments }

ללכת מכות זה חלק בלתי נפרד מהחיים של ילד בבית ספר יסודי, וגם בתיכון (למרות שאז זה כבר מתחיל להיות מסוכן)(וגם כואב) וגם לי יש זכרונות קטנים מקרבות קצרים שניהלתי עם חברים לאורך הזמן, אני חושב שהפעם הראשונה שממש הלכתי מכות היתה עם גלעד שור בכיתה ג’ או אולי ד’ והמזל שלי היה שהוא עוד לא גדל כמו שהוא גדל, כי אם הייתי הולך איתו מכות בגיל מבוגר יותר הוא היה קרוב לוודאי שותל אותי איפהשהוא בחצר בית הספר

היו גם כמה חיכוכים נוספים, רועי ותמיר היו קרוב לוודאי מעורבים, וכמו במקרה של גלעד היה זה תזמון מוצלח שהביא אותי לשרוד כדי לספר את הסיפור הזה. בדיוק כמו שבית הספר היסודי בר-כוכבא היה חממה נעימה ולא השתקפות אמיתית של המציאות כך עירוני א’ היה צלצול ההשכמה החד ביותר לנימנום שלי ושל חברי. וכך מצאתי את עצמי אוכל מכות תוך כדי שאני מנסה להוריד את משה מלכה מרוני יורטנר, כי הוא השתמש בו כבמזרון ים או שטיח יוגה. במסדרון של כיתות ז’ ואחר כך בתוך הכיתה שלנו (כי משה והחברים האחרים שלו שהיכו אותנו נמרצות לא היו בכיתה שלנו) היה זה סשן מכות ארוך ולגמרי לא נעים וכל כאפה שחטפתי צילצלה לי מילה אחת חדשה שלא הכרתי “אינטגרציה” וכל המכים, ללא יוצא מן  הכלל, היו ילדים חדשים שלא הכרתי לפני. הדבר היחיד שאני יכול להגיד להגנתם הוא שעד כמה שאני זוכר רוני פחות או יותר סגר את הסיפור עם מה שהיה נראה, להבנתם, כהתגרות ברורה וחצופה בהם

ולגבי ה”אינטגרציה” במבט לאחור ברור שהיו שם טעויות קשות, אבל עוד יותר ברור (ואני מקווה שאף אחד לא יחלוק על כך) שכל מי שהגיע לבית הספר מה”צפון” הכיר והיה חבר של לא מעט ילדים מרקע עדתי לא זהה לשלו, ואני לא נכנס לזה כי הדיון מיותר. כך שהאינטגרציה היתה פשוט עירוב של ילדים מרקע סוציו-אקונומי חזק עם כאלו עם רקע פחות חזק, אולי אפילו חלש, וכמו כל דבר שנעשה באותו זמן במערכת החינוך בכלל ובבית הספר עירוני א’ בפרט פשוט זרקו את הכל לסיר – הרתיחו וכיסו במכסה גדול, בלי הכנות ובלי תכנון מוקדם, כור היתוך או לא כור היתוך.

אני הייתי דיפלומט, הולך בין הטיפות, לא מאמין שהייתי נכנס לקרב פנים מול פנים עם ארבע ילדים שאני לא מכיר בכיתה ריקה, כשרק חברי הטיב ביותר נמצא לצידי, רוני למרות זאת היה בדיוק הטיפוס לעורר עליו את זעם ההמון – וגם לספוג את התוצאות, רק שאני הייתי שם גם, ובאקט הירואי החלטתי שאני צריך לחלוק את הנטל עם רוני

אחרי שהסערה חלפה אני מניח שאיזה מורה גילה את רוני ואותי, מוכים וחבולים, ורץ למנהלת. שם כבר נערך בירור, ונפלו החלטות. צריך להכיר לילדים אחד את השני אמרו המורים, אם יכירו לא ילכו מכות. צריך לשמן את גלגלי האיטגרציה. וכך מצאתי את עצמי, הדיפלומט, מאולץ להתחבר עם ילדים שלא רק לא הכרתי אלא שהיכו אותי נמרצות כמה ימים ספורים לפני כן. זה כמו לעשות דוקטורט ביחסים בילאומיים כדי לגלות שאחרי 15 שנות לימוד ושירות המדינה שולחת אותך להיות הנספח החקלאי בגאבון

אבל, וזה אבל די גדול, ההתקלות הזאת יצרה את התנאים המתאימים לא רק להדברות אלא להכירות אמיתית וגם לחברות. משה מלכה לא הפך להיות חבר שלי אבל במשך הזמן התברר שהוא בחור טוב ו”גבר” לפי כל הגדרה של בית ספר תיכון. מתישהו נצטרך גם להתייחס לתליון שהיה על צאוורו, “ממ” שנתן לו את הסלוגן הפרטי שלו

הפעם האחרונה שהלכתי מכות בבית ספר תיכון היתה עם חברי הטוב צ’ופי, במגרשים הקטנים של הכדורגל, בזמן שעור התעמלות של מורה מחליף שסבל מתסמונת פוסט טראומטית חריפה, ומגיע לו פוסט משלו בבלוג הזה, לא רק כדי לצחוק קצת אלא גם כדי להרהר קצת באיזה ידיים הפקירו אותנו בבית ספר הזה

 

יש מכות! למצולמים אין קשר לכלום, הם אפילו לא מתל אביב

{ 6 comments }

שלשת הטנורים של ספרי הלימודים שלי היו זרח (בצפון) מוניה (במזרח) ומודי (ממש מתחת לביית שלי…) ושלשתם היו שונים אחד מהשני לחלוטין, ורק כדי להוסיף צבע לעיניין היה גם את ווילי שהיה השוליה של מוניה, והיה מוכר בעיקר בזכות ה”אני לא מוניה, אני ווילי” שהיה אומר לילדים מציקים שביקשו ממנו דברים תחת השם מוניה. מודי היה – ללא צל של ספק – המבולגן והמפוזר מכולם, זרח היה מתקתק חנות למופת ואני לא זוכר פעם אחת שהתקלתי אותי בספר שלא הכיר או שהלך לחפש לשווא משהו, או במילים אחרות הוא הכיר היטב את המלאי שלו ולא היה מבזבז כוחות או אנרגיה על חיפוש של ספר שלא היה בנמצא. וכשזרח היה מזמין עבורך ספר היית יודע שהוא יגיע בזמן.

מודי היה איש נחמד, האמת שהוא היה איש יקר ומתוק, והוא נפטר לפני (כבר) די הרבה שנים ממחלה קשה וכל מי שאני מכיר שהכיר אותו אמר רק דברים טובים עליו, אבל החנות, נו, זה לא היה מפעל לתפארת. קודם כל הכניסה לחנות הוכתבה על ידי האי סדר, היינו נכנסים דרך מסדרון של מגדלי עיתונים (ישנים) מגזינים וערימות של ציוד משרדי ארוזות פלסטיק, באמצע החנות, מצד שמאל, עמד שולחן ישן שהיה קשה לראות כי היו עליו כל כך הרבה דברים, ומאחורי השולחן היה מודי.

יש לך חוברת עבודה לקייץ לתלמידי כיתות ה’ היה שואל הקונה הצעיר בספק פחד ספק חוסר אמונה מוחלט שאכן יש את המוצר בחנות, ומודי היה נכנס לטראנס חיפושים שהיה כולל כל צד אפשרי של החנות, אחרי המצגת הקצרה של החיפוש הוא היה מגרד קצת בראש ומרים כמה ערימות של ניירות (שקשה לי להאמין שהיו אי פעם קשורות לספר שאותו הוא חיפש) ואמר “אה, הזמנתי צריך להגיע עוד יום או יומיים” והיום או יומיים האלו היו יכולים להמשך חודשים, וגרוע מכך – הוא היה שוכח שאמר את המשפט הזה ואומר אותו שוב כעבור יומיים, מה שלא היה מחזק את האמונה בהגעת הספר.

ומוניה, הוא היה טיפוס, קודם כל היה ברור לכל ילד שנכנס לחנות שילדים זה לא הכייף שלו, שהוא לא שם בשביל הילדים, ווילי היה בדרך כלל מתעסק עם כל מי שהיה קטן מגיל 15 (וזה היה מתחיל ב”אני לא מוניה אני ווילי” המפורסם) והחנות של מוניה היתה קרובה יותר לתאור של החנות של מודי מאשר לזרח, אבל אצל מוניה היו הרבה דברים מאוד מענינים, לכל גיל, ובדרך כלל הדעת היתה, באופן טיבעי, מוסחת לכיוונים שלא תוכננו בכניסה לחנות, החנות של מוניה היתה הכי כייפית והיו בה הכי הרבה דברים שדיברו אל ליבי.

מידי פעם יש בי געגוע למודי, עם כל האי-סדר שלו והבילבול התמידי, חסרה לי ההרגשה של להכנס לחנות ולהחליף כמה מילים אמיתיות עם מישהו שמכיר אותי הרבה זמן, לקחת עיתון ועל הדרך לקשקש קצת ותוך כדי להסתובב, להרים את היד ולהגיד “יאללה מודי, ביי”

יש חלק ב' - יופי, ומה עם חלק א

{ 2 comments }

Tribute to Rene

{ 0 comments }