≡ Menu

Game & Watch

איפשהוא בכיתה ה’ או ו’ התחילו להגיע לארץ משחקים אלקטרוניים ראשוניים, גישושים התחלתיים למשהו שילבש צורה רצינית הרבה יותר עשרים שנה אחר כך, והמשחק שאני אהבתי ולקח לי הרבה זמן עד שגם קיבלתי אחד היה “אוקטפוס” של נינטנדו. מי שלא שיחק משך זמן רב ושבר את השיא שלו ושל כל מי שהוא מכיר יודע איך זה מרגיש בנקודות הראשונות, איזה לחץ יש להמשיך ולהגדיל את הפער, לדחוף את המעטפת עוד ועוד

איכשהו תמיד הייתי מתאכזב כי בבוקר לאחר מכן כשהייתי מגיע לבית ספר היו מספרים לי שמישהו כבר שבר את השיא ששברתי, אבל בכל מקרה היה כייף

כמה חברים התמנון הזה אכל לי... מאות

הוידאו עם אודיו מעצבן אבל איכות ממש נחמדה – יזכיר לכם את המשחק, רק תנמיכו את הרמקול

{ 1 comment }

איפשהו בגיל 16 פרצה “ההשרדות” לחיינו, היתה זאת תורת לחימה שפיתח דניס הנובר, ושיותר מכמה מחברי הצטרפו לקורס הזה, שהיה מאכות למתקדמים, אפילו מכות למחוננים. אני נמנעתי מהעונג, אבל זה לא פטר אותי מלשמוע על המעללים של כל החברה, ואפילו להגיע פעם או פעמיים לצפות בקרבות, לפעמים של החברים עצמם. אני בטוח שלא הפנמתי את החוויה כולה, אבל הדבר שזכור לי הכי טוב היה זה שכל פעם שהם נפלו, נחבטו, חבטו או בעטו הוא היו מסננים “אוס!” ארוך מבין השיניים שלהם. צפייה בשעה של קרבות היתה מלאה ב”אוס”ים כאלו מכל הסוגים ובכל התדרים

מה "אוס" עכשיו, עוד מעט יבוא דניס ויקפיץ אותך קצת

וכל פעם שהם היו נופלים על המזרונים הכחולים האלו, יחד עם ה”אוס” היה גם יוצא אוויר לאט מהמזרון, ומישהו היה ניגש את הבחור המכווץ, מטלטל אותו קצת, לוחש לו כמה מילות עידוד והופ הם היו ממשיכים להרביץ אחד בשני השרדות. מדי פעם גם היו צריכים להחזיר למישהו איזה חלק מהגוף למקום הנכון אחד היה אחד מהמדריכים מטלטל או מקפיץ א תהבחור מעלה מטה עד שהיה יורד מה שהיה צריך לרדת ואז הם היו, נכון, ממשיכים לדפוק מכות אחד לשני. ובסך הכל אני חייב לומר שהיום אני מצטער שלא אכלתי שם קצת מכות, לא היה מזיק לי

{ 0 comments }

אמנון ממיקי ואמנון

חנות הסנדוויצ’ים של מיקי ואמנון נפתחה כשהיינו בני 16, האלטרנטיבה השפויה להפסקות הצהריים שלנו. דומינו היה מקום טוב לאכול אבל הזמן שהיה לוקח להכין או לחמם את האוכל היה בעיה בהפסקה של עשרים וחמש דקות. אצל מיקי ואמנון היה מבחר נאה של סלטים ונקניקים, מאוחר יותר גם הצטרף המתקן שעליו התגלגלו נקניקיות ועל הויטרינה היו מונחות קופסאות של מסטיקים ומתוקים למיניהם

אמנון היה (באותו הזמן) בסוף שנות העשרים שלו, שחרחר ומתולתל, עם שמחת חיים מופגנת וחיבה להומור של עצמו (“עוד מיץ ג-נבים”, “מי רוצה מ-קניקיה?” וכל מני כאלו, סוג של אוטיזם של גיל העמידה, הוא היה יכול לשחרר כאלו ברצף תוך כדי שהוא צוחק מהבדיחות של עצמו) וגם סבלנות לא מעטה לתלמידים שהיו באים לקנות פיתה לצהריים

אם היית יושב בכיסא ליד החלון או הדלת והיית רושם את כל מי שנכנס וכל מה שקרה עד שיצא היית מבין מהר מאוד שהמוסד הזה לא יתרומם מבחינה כלכלית ושהניהול הנינוח שכח לקחת בחשבון שצריך גם לעשות כסף על הדרך. “תרשום לי”, “אני אשלם מחר” היו המילים הפופולריות ביותר, היו גם כאלו שהפנו את התשלום לחבר – שלפעמים לא היה במקום או שהיה בחוץ, אוכל, ולא מודע לה שהוא יצטרך לשלם עבור אחרים. חובות עתק הצטברו אצל חלק מהחברים, ואני לא יודע אם אי פעם שילמו אותם, מה שאני יודע זה שראיתי מעט מאוד כסף מחליף ידיים שם בסנוויצ’יה הזאת, זאת היתה גרסאה מוקדמת ל”לימן ברודרס” בשנות השמונים

אמנון היה מחליף מילים ומבטים עם מיקי, שחרחרה ודקיקה, עם שיער ארוך אסוף לקוקו, ועובדת תמיד קשה, אם אמנון היה שר החוץ אז מיקי היתה כל הממשלה חוץ משר החוץ, ודומה היה שאהבה את תפקידה בכח, מעמיסה עוד סלטים אל תוך מסגרות הנירוסטה שלהם וחוזרת למטבח הקטן לגרד עוד כרוב לסלט

לכל אחד היתה את הפיתה שלו, שלי היתה מעט מורכבת מהממוצע (בגלל שלא אכלתי חומוס) והייתי מוסיף פסטרמה לפיתה (פסטרמה סלט מלפפון חמוץ ולפעמים איזה חריף או טורקי על הדרך) היו כאלו שחיבבו את סלט הביצים והיו כאלו שפשוט נתנו בחומוס, ולקינוח היו רבים מאיתנו מרימים איזה בפלה כשאמנון היה עסוק בלהקסים עוד לקוח חדש, זה היה נס שהעסק הזה החזיק עד שסיימנו תיכון, אבל לא הרבה זמן אחרי זה הם כבר סגרו שם את הסנוויציה והמשיכו לדרכם

לא מצאתי צילום של טרופית ענבים - משהו דומה

{ 1 comment }

של”ח, דני של”ח

ראשי תיבות שדה, לאום, חברה, השם המלא הוא של”ח וידיעת הארץ

כמו מישהו שלא ממש מתאים למקום המורה דני של”ח (לשל”ח כמובן) לא התאים לבית הספר שלנו, אבל מאוד התאים למקצוע אותו לימד

בין חבורת מורים עייפה ומבוגרת (ובעיקר אשכנזית-רומנית) היה מורה אחד יוצא דופן, צעיר ונמרץ, כהה וגבוה, וכולו אהבת הארץ החברה והלאום – ממש כפי שמתחייב מהמקצוע

והיתה גם עזר כנגדו, אני לא בטוח אבל חושב שקראו לה פאני, ולומר את האמת אני לא ממש זוכר אותה ולא ממש חושב שהיה בה משהו מיוחד, חוץ מהפלירטוטים הכבדים עם אדון של”ח בכבודו ובעצמו

ובכל טיול השל”ח היה מפציע ונכנס איתנו בפעילות מוגברת, והייתם חושבים שאופי הפעילות היה חינוכי, אבל לא, דווקא לא, כי האיש היה הרבה יתר קרוב אלינו בגיל מאשר לחבורת הדינוזאורים העייפים שישבו ליד הנהג של האוטובוס ומדי פעם קמו כדי לצעוק כל מני איומים אלינו, וגם הרבה יותר עינין אותו מה היה לנו להגיד על מגוון נושאים שכמעט אף אחד מהם הוא חינוכי, וגם (אני חושב) הוא התעניין יותר בבנות שלנו מאשר כל דבר אחר בזמן שהיה איתנו

קח תרמיל קח מקל - ותביא סיגריה ומצית

{ 1 comment }

אוגוסטוס ופשטות

החודש החדש שנכנס עכשיו הוא חודש מיוחד, לא שהוא מיוחד יותר מאחרים, אבל עדיין מיוחד. אוגוסט נקרא כך על שם הקיסר הרומי הראשון, שקיבל את התואר מהדוד המפורסם שלו (יוליוס קיסר) עת זה דימם למוות על ריצפת הסאנט הרומי. אוגוסטוס המשיך את מלאכתו של הדוד בהרס הרפובליקה הרומית המשגשגת (שהפכה לאימפריה), זאת שהאמינה בפיצול סמכויות וזאת שהפיקה לקחים ממאות שנות העולם העתיק ולא סמכה על אף אדם יחיד, ושדאגה תמיד שהחלטות יתקבלו בצורה שקולה, אחרי יוליוס אוגוסוס היה הבא בתור להיות פוליטיקאי אמיתי ולשאוף לשלטון יחיד ברוטלי

אוגוסט הוא גם חודש חם, גם אם הוא לא חם כמו יולי הוא בדרך כלל הקש ששובר את גב הגמל, השעה המאה ששוברת את המזגן והחולצה ספוגת הזיעה האלף שתוקעת את מכונת הכביסה. ובגלל החום הבלתי נסבל (בדרך כלל – לא תמיד) היה החודש הזה שייך לים או לבריכה או לביית, תענוגות קטנים ופשוטים, כאלו שתמיד זוכרים וכאלו שתמיד אפשר לקיים. מגבת, בגד ים ובקבוק ויניגר (בשביל צריבת מדוזות) היו מוכנים בתוך תיק, ככה שאפשר להרים אותו בשניה ולצאת לדרך, לרדת את כל ארלוזרוב ואחרי רבע שעה מקסימום כבר להיות במיים של הים התיכון. וגם זכרון ילדות יש לי, אחד שדי קל לעורר שוב לחיים, ארטיק שוקו-בננה בחוף, עם טעם המלח על השפתיים והשוקולד המתערבב, מוכר הארטיקים שמפיל את ארגזי הקלקר על החול והשקט הפנימי שנכנס בכל ילד שמתעמק בארטיק ביום חם בים

אוגוסטוס- דוד יש לך, סידר לך אחלה ג'וב

שוקו-בננה יש? בטח יש

{ 0 comments }

שבוע לפני הדרבי בכדורסל, בדרך כלל במשחק ליגה, לקראת סוף המשחק היתה נהמה קלה מתחילה ממרומי שער 11, ״ומי הבא בתור? הקומוניסטים!״ זה לא היה השיר הכי פופלרי ביד אליהו אבל הוא היה ההכרזה הרשמית על ההכנות לדרבי.

אחד ממשחקי הדרבי הראשונים שראיתי היה גם אחד הגדולים. במשחק השני ארואסטי ולארגי הלכו מכות והורחקו שניהם, זה ארגן לנו משחק שלישי ומכריע על האליפות, ביד אליהו. בגלל שלא היו מתכוננים מראש למשחק שלישי הוציאו כרטיסים למשחק יומיים אחרי המשחק השני, היינו עומדים בתור ארוך שהיה נגמר בחזית של משרד הכרטיסים הדרן, באשנב עץ רעוע תחת הנהלתו של אבי הקומבינטור.

באותה שנה התור התפתל ונמשך עד רחוב בלוך, עמוק לתוך בלוך

עד שהיינו מגיעים לכניסה של שער 11 (למעלה), שעתיים לפני המשחק (שער 11 למעלה המקומות לא ניו מסומנים היה צריך “לתפוס” מקום ולא לעזוב אותו), רוני ואני היינו דנים בכל התסריטים האפשריים, כולל מה שאחר כל זה קיבל את השם “המפתחות” למשחק. כל זמן המשחק היינו עומדים וצורחים, אבל בפתיחה היתה סידרת שירים-קללות שהיו לחם חוקנו. למטה בשער שלש היינו מבחינים בדמות בודדה יושבת ומתבוננת באימון הקליעות, היה זה אריאל שהקדים לבוא וגם הקדים להכנס אל ההיכל, בניגוד למסורת של שער שלש (כולם נכנסים שתי דקות לפני המשחק) ושנים אחר כך הייתי מחפש את חבר שלי גל בשער תשע, איפה שהיו יושבים חמומי המח שהיו רצים עם אצבעות מורמות אל השופטים (“דגן! חכה חכה יא מנ-מנייאק” איך אפילו לא ידענו שהוא שופט גדול) לכל שער היה את החבר שלו, בגביע אירופה היה את הפורום של שער חמש (או שבע?) של דיטל גוהר והחברה ובליגה, עד אחרי הצבא, הייתי מנסה לראות את המשחק ממרומי שער 11

היום של הדרבי היה גם כן מלא מסורות, לא קוראים עיתון, לא מקשיבים בבוקר לגלי צהל (אלי ישראלי היה משדר מ0900) וכמובן לא באים במגע עם שום דבר אדום, ואחרי הדרבי היו 48 שעות של נחת או של כאב מדמם, תלוי בתוצאה. היו פעמים שהיינו מתקבצים מחוץ לאולם באוסישקין, לא היינו יכולים לקנות כרטיסים (גם כי לא היו הרבה וגם כי לא היה סיכוי שהיו מוכרים לנו) אז היינו מעבירים את המשחק בחוץ, מעודדים את מכבי ברחוב

וכל שנה שאין דרבי בכדורסל אני מצטער מחדש, אפילו שהאוהדים של הפועל לא ראויים למעמד, ואפילו שלא מגיע להם, דרבי זאת חגיגה שאין כמוה, ואני בהחלט מקווה שנראה כמה משחקים על הזכות העירונית בקרוב

כולם היו קמים כשהוא היה זורק, רק רוני ואני נותרנו לשבת, תרשום שלשה. דיוויד ת'רדקיל

היה אוכל בפיצה פצה וישראל היה מבקש ממני לא לשים לו רעל - דובראש

גם רחוב וגם רכז - פרישמן וחבר

{ 0 comments }

הם יורים גם בהכל

בשבוע שעבר נפל דבר בישראל, רב נרצח. לא רב-מתנחל שנהג ברכבו באיזה כביש עלום ב”שטחים” ולא רב-קיצוני-מטורף שנאם בניו-יורק, לא על רקע לאומי ולא על רקע פלילי אלא דווקא על רקע מקצועי. איזה אחד שביקש את עזרת הרב המקובל בעיניני הזוגיות שלו חיכה שיעבוד מה שהרב אמר לו שיעבוד, וכנראה שלא עבד אז הוא החליט לבקר את הרב ולהעניש אותו על הכישלון, כפי שכולנו יודעים היום הוא גם קבע גזר דין חמור במיוחד, ופשוט רצח את האיש

מעבר לטרגדיה הברורה, יש הרבה מאוד שאלות קשות. איך קרה שאנשים מן השורה מצפים שרב, בשר ודם, יפתור להם את הבעיות עם כמה לחשים או עם כמה הוראות. מדוע האנשים האלו חושבים שהם מקיימים איזשהיא התקשרות עיסקית עם אנשי הדת הזאת, וחמור מכל, איך הפכה דת מאוד ספקנית כמו היהדות למשהו שיכול להאציל סמכות על בני אדם לפתור בעיות של אחרים תחת כסות הדת. בסוף כל הסיפור הזה מוטל אדם שניסה גם  לפעמיםלעזור לזולת, מת – וזה חבל מאוד

והנה גם הרבבות שיוצאים להפגין בשביל משהו מאוד לא ברור, דורשים את ראשו של ראש הממשלה, צועקים כישלון ומחפשים עוד ועוד סיבות לכעוס על המדינה, נראה לי שקצת כמו הרב המקובל אנשים מצפים ליותר מדי, וחורצים דינים מבלי לבזבז יותר מדי זמן במחשבה. אחד רוצה דירה במחיר שפוי, והוא צודק, אבל מותר גם לגור בשכירות. אחר אומר שהשכירות גבוהה, והוא גם כן צודק, אבל לא חייבים לגור במרכז (בשכירות) עד כאן משבר הדיור, שהוא אמיתי וכואב וברור, ואם אני בעד משהו זה יצירת שכונות חדשות בפריפריה ויצירת חיים בפריפריה כך שכל המשפחות הצעירות שמתגוררות שם יוכלו לקיים חיים מלאים מבלי לעזור את המרכז שלהם, ההתרסקות של הפריפריה היא המשבר האמיתי כאן, העובדה שאין אלטרנטיבה מחוץ למרכז העיר

אבל זה לא נגמר רק בדירות, זה ממשיך וממשיך ונראה כמו המזחלות שלג האלו באולמפידת החורף, יש כמה שרצים ודוחפים ואחד אחרי השני הם קופצים פנימה אל תוך המזחלה שכבר נמשכת עם כוח המשיכה, ואני כבר רואה את הפוליטיקאים בצידי בדרך מתכוננים לקפוץ פנימה על המחאה הזאת, מחאה לא ברורה לגמרי שמבקשת שינוי אמיתי – סופסוף, מבלי לשנות את נושא השיחה ומבלי לדבר על ביטחון. אנשים רוצים שינוי חברתי אמיתי, זה ראוי להערצה

אז התמונות מראות לי עשרים מפגינים, חמישים שוטרים ומאה אנשים עם מצלמות ֿ(לא יכול לקרוא להם צלמים כי אני לא בטוח שזאת העבודה שלהם, יכול להיות שאלו מפגינים שגם רוצים איזו תערוכה על הדרך) וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה שאני מקווה שהמפגינים האלו לא יעשו למדינה את מה שההוא עשה לרב המקובל

ארל'ה צודק - תמונות מהמהפכה של ארל'ה

{ 1 comment }

מרץ 1983 וישראלי אחד בשם שלמה גליקשטיין מדהים את עולם הטניס ומנצח את לנדל, המדורג ראשון בעולם, סנסציה בכל קנה מידה ספורטיבי

מהקיבוץ לווימבלדון - גליקשטיין מרחף ועוקץ

אני זוכר שהיו לי קיקרס, בבית הספר היסודי לא שמנו לב כל כך לנעליים, הם הפכו יותר נחשבות כשהגענו לחטיבה, ופגשנו את החברים מ”היובל” שאצלם התודעה האופנתית היתה מפותחת יותר, ואם היתה להם, לחברים מהמגדלים, איזהשהיא תלבושת אחידה בגיל 13 הרי שזה היה נעלי הסטאן סמית של אדידס. במפתיע אלו היו נעלי טניס, ולא כדורסל – שכל כך איפיין את כולנו באותה העת

נעלי האדידס הללו הפכו במהרה למושא תשוקתי, אבל משום מה מעולם לא היה לי זוג (אולי כי לא ממש שיחקתי טניס?) וכל פעם שהייתי נפגש עם אריאל או גדי או עוד אחד מילדי המגדלים הייתי רושם לעצמי הערה בקשר לנעליים – ושוכח אחר כך. זה לא כל כך נורא

אחד הדברים היותר מרשימים בנעליים האלו – בזמן ההוא, היה חוסר היכולת שלהם לנשום, כלומר להתאוורר, וכשהיו משחררים את השרוכים וחולצים את הנעל היה ניחוח חריף משתלט על הסביבה, אפילו אם זה היה באויר הפתוח (למשל המגרש בהיובל) זה היה מאוד לא נעים לקבל את הדבר הזה לאף

אחר כך כבר הגיעו הדגמים של נייקי ואיר ג’ורדן, האדידס של פאטריק ויואינג ודומיו, ולא חזרנו לאדידס כמה עשרות שנים, למרות שעכשיו יש להם ליין שלם של רטרו שהוא בכלל לא רע, יש מלא בדיוטי פרי

אלו הנעליים - טוב זאת רק תמונה ולא מריחים

{ 0 comments }

Trailer for ‘Pearl Jam Twenty’

Pearl Jam: Twenty from Victoria Taylor on Vimeo.

{ 0 comments }

שבוע לפני שהתחלתי את כיתה ז’ אמא שלי קראה לי ואמרה “עכשיו אתה תצטרך לקחת את האוטובוס כל יום לבית הספר ובחזרה, ובגלל שתסע באוטובים תצטרך ארנק אז קניתי לך את זה” ונתנה לי מין פאוץ’ מעור חום מכוער, אני חושב שזה היה הדבר הכי מגעיל שראיתי בחיים שלי עד אז, וזה היה אמור לשמש אותי בפריצה שלי אל החיים האמיתיים? בזה הייתי אמור להשתמש כדי לסוע ברחבי העיר ולכבוש שכונות חדשות, והפאוץ’ הזה החזיק עד היום הראשון בו ההורים שלי ליוו אותי עד לתחנה של אוטובוס מספר 12, על הקצה של רחוב ארלוזרוב

הנסיעה לבית הספר וממנו הביתה היא כמו הקוקטייל לפני מסיבה והאפטר פארטי אחריה, זה זמן האיכות שלך להכנס לקצב או לאטום את עצמך ולחכות שזה יגמר כבר. הדיונים שהיו שמורים לאוטובוס לא היו רגילים, וכמובן איפשרו דיון מעמיק בחברים שלא היו שם

החגיגה היתה מתחילה מהרגע שהאוטובוס היה נכנס לבלוך, שם צ’ופי היה עולה, גם רוג’ר ולפעמים גם דוביק, החברים מהמגדלים היו בדרך כלל על קו 9 ולמעשה רוב הקטע של בלוך עד אבן גבירול היה המאסף הגדול. לאורך המסלול יש זכרונות רבים, האמת שפשוט צריך לסוע את המסלול כדי להזכר, דבר שאין לי אפשרות לעשות כרגע, אבל אני בברור זוכר את הצהריים החמים שצ’ופי הרגיש לא טוב והקיא את נשמתו בתחנה בחזרה מבית ספר

מול התחנה (אני אומר מול אבל זה תכלס על התחנה) היתה מסעדה קטנה שיושביה היו ממוקמים בשולחנות מטר וחצי מאיתנו, אני זוכר את צ’ופי מתנדנד באיטיות ואומר שהוא לא מרגיש טוב, עושה את הפרצוף החמוץ שלו מסתובב ואז מחפש מקום מהיר להוציא את זה -זה נגמר מול פרצופיהם המשתאים של הסועדים

היו את הפעמים שהאוטובוס היה נוסע והיינו רואים מישהו אוכל מכות על הדרך, מבלי היכולת להחלץ לעזרתו, כלואים בתוך האוטובוס. היה את מסלול הבוקר שהיה פוגש את אייל גוהר ממהר ברגל, עיתון הבוקר תחת השכם. והיתה גם הפעם שאוטובוס הרים את רותי נפתלי מאה מטר מהבית שלה, ואנחנו עברנו בתוך האוטובוס שלנו, פרצופינו דבוקים לחלנות עת רותי מחולצת על ידי העוברים והשבים

דבר אחרון… היה גם את העיניין הזה שאם היה לך חבר שהיה יורד בתחנה אחרת לפעמים הייתי מרתק אותו למושב כשהדלתות נפתחו, וככה הוא היה צריך ללכת הביתה תחנה וחצי, וזה לא היה הכל כי הוא היה צריך גם להתמודד עם כל מה שקרה בדרך לתחנה הנוספת

לא בדיוק אבל בערך - כרטיסיה של פעם

{ 0 comments }