Talipack – הבלוג האישי של תלי פקר

פוליטיקה – זה היה בנפשינו, היו כמה פעילים של כל הקשת הפוליטית בנמצא וכולנו התכתשנו כל הזמן אחד עם השני

“מי מיי-אוהב באש”פ? אולי הלי-כוד מיי-אוהב באש”פ”

כך אמר שמעון פרס מתישהו בשנות השמונים, עם חולצה חצי שקופה וגופיית שרוולים ספוגת זיעה מתחתיה, רק להראות לנו שאפשר לעבור שינוי סטייליניג מדהים בעשרים שנה

שמעון וחבר - לבושים קטסטרופה - החבר עדיין הולך בחוף הים כל בוקר

חלק מאיתנו היה פוליטי מאוד, חברי צחי היה כולו בתוך הימין המתעורר של אותה תקופה, נוער התחיה אני חושב קראו לזה, הוא היה מקשיב לגאולה כהן עם הקול החצי בכייני שלה ונתקף כולו גאווה לאומית, אני מצד שני הייתי שומע את יוסי שריד ממלמל לו והייתי מתיישר שמאלה בשניות. מאיר היה פטריוט לאומני, וכנראה גם נשאר כזה (לא שזה כל כך רע) ואריאל היה מהבלתי מזדהים, אבל עם נטייה חזקה ימינה. צ’ופי היה כמעט על גבול האנרכיזם ודניאל דבק בימין המסורתי, ולפי כל התאורים האלו פה אתם כבר מבינים שההשתייכות הפוליטית לא כל כך הפריעה לחברויות

היו ויכוחים סוערים, בכל כיתה וכמעט בכל מעמד, עם שימוש במילים בוטות והטחת עלבונות ובאמת חשבנו שהיינו חיות פוליטיות, עד שהגיע רגע מכונן אחד ששינה את הכל לנצח, רגע שהבנו שאנחנו חובבנים, ושכל הויכוחים והריבים שלנו היה כמו קארטינג לייד פורמולה

בכיתה י”א (אני חושב) איש חדש פרץ לתודעה, והפריצה שלו היתה כה חזקה וכה משמעותית שכמעט כל אחד מהשיכבה שלנו ידע מזה, תוך חודשים ספורים, שחקן רכש שלא היה בבית הספר, גר די רחוק, והיה מעל ומעבר לכל מה שיכולנו לדמיין שנער בגילנו יכול לעשות או לשאוף אליו. והנער הזה היה אריאל נחמן

או! שלום, שלום! זאת היתה הקריאה המקובלת כשראית את נחמן והוא החזיר לך, מקבל עליו את הטריידמארק החדש שלו אצל הקהילה הגדלה והולכת של מעריציו בעירוני א’. אם גינונים היו סלטים אז נחמן היה ה”מיקי ואמנון” של הגינונים, שליטה כמעט מושלמת באנגלית, והחשוב מכל צילום ממוסגר עם בינמין נתניהו (זכרו בבקשה, השנה 1988) לא היית יכול לעקל את אריאל בשניות, היו נדרשות כמה דקות טובות כדי להבין שזה לא מגיע מהתודעה המרכז תל-אביבית ושזה לא מישהו שגדל איתנו. ויחד עם כל זה, נחמן היה כמו דג במיים, כשהוא בירך כל אחד מאיתנו לשלום הוא היה לוחץ באומץ את ידינו ומאמץ אותנו כאילו הכיר אותנו מכיתה אלף, כמו פוליטיקאי משופשף במפעל מפויח הוא היה עושה את הסיבובים שלו וכולם היו מחייכים אליו

אני הייתי עושה גיחות אליו בלילה, אחרי שבכמה שיחות שלנו התברר לי שהוא חיית לילה כמוני (רק שהוא חרש ואני ראיתי כדורסל) כל לילה ריק ללא תכנון הפך לנסיעה קלה עם האוטו ועצירה אצל נחמן לשיחה קלה, צחוקים ומעט מהדיפלומטיה הילדותית שכה קסמה לכולנו, אני הייתי חונה בחנייה של הרב אשי ובודק אם יש אור בחלון שלו, הוא היה רואה את האורות של האוטו ומאותת לי שהוא יורד למטה, ולומר את האמת אם הייתי יכול הייתי נוסע כבר עכשיו לפגישה עם אריאל, הוא בטח עדיין חורש ואני עדיין רואה כדורסל

Hoo!!! Shalom, Shalom!!!

בסוף השבוע האחרון ראינו משהו נורא קורה בנורבגיה, וכמעט באופן אוטומטי ייחסתי את זה לטרור האיסלמי, וזאת היתה כמבון טעות, אבל הסטטיסטיקה עדיין לטובתי, ומעבר לך השתלשלות הארועים והמידע המקיף אותם חשובים, במיוחד לישראל

אז מתברר שהרוצח המתועב היה תומך נלהב של ישראל, ושהוא כתב את משנתו והכיל בתוכה הרבה הערות על מדינת היהודים ועל יהודים בכלל, זה בוודאי חייב לצרום לחלק מאלו שהכריזו שלא אכפת להם מהסבל הנורבגי, הרי יכול להיות שבדיוק בגלל החשיבה הפוליטית שלהם הם נטבחו כך, וזאת בוודאי הפעם הראשונה שמישהו מגיב בכזאת אלימות לשינאה הפרועה נגד ישראל שעושה חייל לא רק באירופה אלא גם בארצות הברית וגם בישראל

האיסלם כדת בעייתי מאוד, ולמעשה בעייתי כמעט כמו כל דת אחרת, אבל ההתמודדות של ישראל (או של יהודים בעולם) היא לא נגד הדת עצמה אלא נגד האיסלמיזציה הפוליטית שמנסה, בגלוי, לפרוץ דרך במדינות ברחבי העולם. האידיאולוגיה הטוטליטרית המסוכנת של האיסלימזציה היא שכל מדינות המערב חייבות להשמד, וששלטון הכליפות יחזור. אין צורך לדון בכל ההשלכות החמורות, אלא להתמקד בעיקר

עלינו להגן על התרבות שלנו, התרבות הגדולה אליה אנחנו שייכים, לאו דווקא יהדות אלא המערביות שלנו, בלי לבטל את השורשים היהודיים ומבלי לבטל את זכותו של כל אחד לאמונתו (כל עוד אינו כופה זאת על אחרים ואינו פוגע באיש) התרבות המערבית שלנו, זאת שכבר ארבע מאות שנה בבניה, זאת שהביאה אותנו להנות מכישרונותיהן של נשים, זאת של ההארה הארופאית ושל המדע, זאת של חופש הביטוי והדמוקרטיה. כל אלו חשובים יותר מכל, הם חשובים למען עתיד ילדינו ולמען עתיד הגזע האנושי כולו, ואם האחים המוסלמיים יצליחו בתוכניות שלהם כל זה יהפך לאבק

דווקא היום, דווקא אחרי שאיש נתעב החליט לטבוח נערים ונערות בשם אידיאולוגיה שאינה נתעבת, שאינה רצחנית, דווקא היום אנחנו צריכים להבין שהשתיקה שלנו נוכך העלבונות שהחברה המערבית מטיחה בנו, מתוך סולידריות מדומה עם הפלסטינים, השתיקה הזאת עולה לנו דמים, והשתיקה הזאת מחמירה את מצבו של העולם החופשי. ואם אנחנו לא נבהיר לחברינו באנגליה ובצרפת, בברקלי ובסטנפורד שהאוריאנטליזם הזה אולי נראה להם רומנטי אבל הוא יסגור להם את הפקולטות אחרי שיקח את השלטון, שהוא יבודד נשים שוב בבתים, שהוא יאלץ לא מאמינים ללכת בצד השני של הרחוב ולשלם מיסים לשליטים האיסלמיים, הסכנה הזאת היא מוחשית

הציוויליזציה שלנו חשובה יותר מהכל, היא מכילה את כל הזכויות שממנה אנחנו נהנים יום יום, עוד שעה של כוכב נולד או פרק בריאלטי לא יקדמו אותנו לשום מקום, אם לא נגן על מה שהושג בהרבה דם וכאב כל מה שבנו במהלך מאות השנים האחרונות יאבד, ודווקא להבהיר את זה לאנשי המערב היא הנקודה, דווקא להתמקד באילו שיש לנו שיח איתם, ולהסביר להם שחלק גדול מהסולידריות הפלסטינית בארופה וארהב היום היא כסות לאותה אנטישמיות ישנה, שאין “קייס” לרוב התלונות הפלסטיניות, ועוד יותר מכך שהבעיה הפלסטינית היא לא הבעיה – אלא דווקא האיסלמיזציה היא הבעיה

סם האריס (חצי פילוסוף חצי נוירולוג) אמר אחרי ארועי ספטמבר 11 שאנחנו נלחמים קרב חדש במלחמה ישנה מאוד, אם ראיתם את ה”אביב הערבי” מתרחש רק כדי להלקח בן ערובה בידי פאנטיים דתיים (כרגע ממש, במיצרים) כדאי להפנים שהאויב הזה לא משחק לפי החוקים, ושהדרך שלנו להתחיל להתעמת איתו היא דרך חוסר שתיקה ולמידה והבנה של מה עומד מולנו

I say: Pass the Dutchie on the left hand side
Pass the Dutchie on the left hand side
It a gonna burn, give me music make me jump and prance
It a go done, give me the music make me rock in the dance

בסוף האלפיה האחרונה הזדמן לי להיות בג’מייקה, ומה יותר טוב לעשות כאשר בג’מייקה מאשר להתחקות אחרי מסלול חייו של הנביא הגדול והזמר הענק בוב מארלי, ובכך הסיפור הזה נפתח איתי יושב בטנדר חבוט, בתוך הג’ונגל הגמייקאני, מתווכח עם הנהג שמצאתי לי (דניאל) על אם אני צריך להחשב לבן או שחור, כי יהודים נרדפו על ידי לבנים ולא נחשבו אף פעם לממש לבנים על ידי הנוצרים הטובים. ומויכוח לוויכוח אנחנו עוברים בכל מני נקודות באי הירוק והריחני הזה, ועצרנו לשוק מקומי, שם הציבו רמקולים שניגנו לעוברים והשבים, ואני מזהה את השיר… ילד ג’מייקני חביב שר לי היישר מ1982

ועם כל התמימות בעולם שאלתי את דניאל הנהג על מה השיר מדבר בדיוק, הוא אמר לי לשאול את פאזי חבר ילדות של מארלי כשנגיע לכפר שלו…. התשובה לשאלה הזאת די הפתיעה אותי

בבר-כוכבא היינו צריכים ללכת לאחות כל הכיתה, בעיקר בשביל לקבל זריקה. אז היינו חוצים את החצר ונכנסים לביניין הקטן והארוך (שבקצה שלו היה גם בית הכנסת השכונתי שלנו) ובקצה של הביניין היה חדר האחות. אני בעיקר זוכר את הדקות נוקפות ואת הפחד גדל, את זה שהראש של האחות היה מבצבץ החוצה ואומר לנו “תהיו מוכנים עם המכנסיים שאתם נכנסים!” ואיך יוסי בטש היה פשוט מוריד את המכנסיים לחצי גובה וחושף שמונים אחוז מהעכוז שלו, כולם היו נקרעים מצחוק עליו, מסכן

לא תמיד היו קוראים לנו אליה והיא היתה מגיעה אלינו, עם הכוס ושני המקלות השקופים, והרעד הסוציאלי הכבד שהיה תוקף אותי, מה יהיה אם יגלו אצלי כינים, ומה יהיה אם המקל השקוף הזה ישבר ויכנס לי לתוך המוח. השיטה היתה נפלאה, היו מבודדים שולחן בצד השני של הכיתה – ליד המורה, ולשם הייתי צריך ללכת כשקראו בשמי, לשבת יפה בעד האחות בוחשת לי בשיער עד שהיא משחררת אותי, אלו שהיו פחות ברי מזל היו צריכים לשוחח איתה עוד כמה רגעים קטנים כדי לחזור הביתה ולקנות מסרק צפוף-צפוף שיקרע להם את הקרקפת

ולפעמים, כשהיינו באמת חולים או פשוט לא הרגשנו טוב באמצע היום, היינו הולכים לאחות והיא היתה מפנה אותנו הביתה. היה לה טלפון בחדר (לא דבר שאפשר לזלזל בו באותו הזמן) והיא היתה בודקת עם ההורים אם אפשר לשגר אותנו חזרה לבית שלנו, בדרך כלל בליווי של ילד מבוגר יותר. אפילו שהבית שלי היה ממש קרוב זה היה חתיכת צ’ופר ללכת הביתה עם עוד מישהו, במיוחד אם לא הייתי ממש ממש חולה

בעירוני א’ זה כבר לא היה אותו הדבר, והביקורים אצל האחות הפכו, לפחות אצלי, יותר לעינין של לנסות להתחמק מבית ספר. לקח לה קצת זמן לעלות עלי, ובעצם אני צריך להגיד עלינו, כי היו לא מעט שניסו לצאת הביתה תחת רישיון רפואי, וכשהיא התחילה לחשוד היא היתה מייבשת אותנו בחדר שלה, על המיטה הקשיחה ההיא, לפעמים כמעט שעה, לראות עד כמה אנחנו באמת מוכנים למשוך את הסיפור הזה. יותר מאוחר היא פשוט הבינה שאין מה לעשות והחתימה לנו את היציאות על אוטומט, הייתם צריכים לראות איזה יחסים היו לה עם דוביק ומאיר, הייתם חושבים שהיא מינימום דודה שלהם לפי הדיבור שלהם והניפנופים לשלום, אני הייתי קצת יותר מרוחק, מבחינתי היא היתה במחנה השני, לא יכולתי להתחבר איתה – עיניין של התנהלות מקצועית ותקינה

שימי לב לא לדחוף את המקל זכוכית לתוך המוח של התלמיד

“Napoleon is always right.”
– George Orwell, Animal Farm

לפני כמה שנים ידידה שלי הצטרפה לאיזה קבוצה שהתחברה לאיזה גורו, שגר באיזה כפר באיזו מדינה בארופה (אחת עם אוכל טוב), הגורו היה מכשיר מדריכים ושולח אותם לרחבי העולם כולו, גם לישראל. ומדי פעם היה עושים סמינר לחברים, ומי שיכל להרשות לעצמו חופשה של עשרה ימים שילם כרטיס טיסה וכרטיס כניסה וגם שילם לאירוח ולסמינר – בקיצור שילמו שם. אחרי שנחתו נסעו קצת והגיעו למקום כל אחד פרש את שק השינה שלו על הרצפה החשופה בחדר הריק שבו כולם ישנו יחדיו, הלכו לישון וקמו בחמש בבוקר לעבוד את אדמותיו של הגורו. אחרי עשרה ימים חזרו, עייפים אך מרוצים (כן, באמת, מרוצים) כי ה”גורו” הנבון הכיר היטב את הקהל שלו, ומה יותר טוב מקצת עבודת ידים באוויר הנקי? יכניס להם קצת פרופורציות לראש

לא מכיר הרבה גורו-אים אבל זה היה חכם, ונראה לי גם רשע אין קץ

בקצה תל-אביב יש מקום שהוא בעצם נקרא רמת גן, וברמת גן יש מקום שנקרא “גבעת נפוליאון” ולא סתם נקרא כך כי צבאו של נפוליאון בכבודו ובעצמו חנה שם, כן כן ילדים, אפילו נפוליאון בא ונתן כבוד לתל אביב (רמת גן,  קרוב ממש לתל אביב) ואחד מהקצוות של הגבעה הזאת גבל בחווה החקלאית, שמה היו לוקחים אותנו באוטובוס כשהיינו קטנים ללמוד עבודת כפיים מהי

היתה מעט מאוד הדרכה והרבה מאוד עבודה, בזמנו היה נראה לי תיק פסיכי להפיל עלינו, היו נותנים לנו חרמש מגרפה וקילשון והיו שולחים אותנו לחלקה שנפלנו עליה, זה לנקש עשבים וזה לטפל בערוגות. לא יודע למה אבל כל מה שאני זוכר זה שנתנו לי לנקש עשבים, עשיתי מיני תואר שם בניקוש עשבים, ויודע אני כי היו אחרים שעשו דברים מענינים יותר אבל אני מניח שכשהמדריך ראה אותי עם מוטיבצית האפס שלי לעבוד בחווה הוא תמיד נטה לתת לי את המטלה הבסיסית ביותר

כמו חבורת אסירים שעובדת בצד הדרך היינו עומלים, וכמובן מדי פעם משוחחים אחד עם השני עד שהפסיקו אותנו, אני הייתי מקשקש די הרבה עם רועי (קורצברג, מהדלת) וגם כל הזמן ניסינו לבלות קצת יותר זמן איפה שהיו קצת חיות בתוך כלובים, זה היה בסוף דרך עפר ארוכה, מימין, שם היתה זולה של כל מני אפרוחים ומכרסמים. הבעיה היתה שממול, משמאל לדרך העפר, היה גם הקמבציה של כל המדריכים ככה שהיתה סכנה להתפס כל הזמן. בסוף דרך העפר היה שדה גדול, ובתוך השדה המון ילדים פרוסים, כל אחד נותן את שלו

פקר, אולי תפסיק לדבר ותנקש קצת עשבים בחלקה שלך

וילדים כמו שהם ילדים מדי פעם מאבדים ריכוז, והופה המגרפה עוברת על הרגל (שלך או של מישהו אחר) ואופס המעדר פוגע בצלעות, ואני לא צוחק כי חבר שלי רוני (יורטנר) שבר שם יד, אבל לא בעבודה אלא באיזה רגע של השתוללות, כולם עפו אחד עם השני, הוא עף לתוך שיח ויצא עם יד שבורה. אז ככה גם חזרנו הביתה, היו נותנים לנו שקית קטנה עם התוצרת, וכל אחד עם הפציעות שלו מהקרב עם התפוחי אדמה והחסה עם שקית קטנה ובתוכה ירקות קטנים שהיה לנו חלק בגידולם

וכדי שלא יראה שאני כל הזמן משמיץ, דווקא החווה החקלאית הזאת עולה בזכרונותי די הרבה כשאני עובד בגינה, כרגיל מנקש עשבים ולפעמים אני מרשה לעצמי גם לשתול איזה עגבנייה, להראות להם שאני יכול

וזאת שלי - עגבנייה - תודה לחווה

ההתקפה הרצחנית על אוסלו, היום, עוררה בי מחשבות. קודם כל זה ברור שכל ערוצי הטלויזיה מסייגים את האמירות שלהם לאולי טרור, מחפשים סיבות, ובכן לא זכור לי איזשהו אירגון בודהיסטי שחקק על דגלו רצח ארופאים, ככה שאם אנחנו הולכים עם הסטטיסטיקה אלו כנראה מוסלמים – סביר להניח

וכל שעות השידורים, וכל המומחים יכולים להתקפל ולסיים את השידורים, כי בדיוק כמו שההתקפה במדריד נעלמה מהתודעה, וההתקפה בלונדון עברה, כך גם זה יעבור, ועוד איזה נשיא (אולי אמריקאי) יצא החוצה לעיתונאים ויגיד להם שהאיסלם הוא דת של שלום, רק חבל שהוא לא קרא את כתבי הדת הזאת, ולא מבין את נבכי נשמתה האפלה, לא שלום ולא בטיח, טוטליטריות מוחלטת וסופית, השתלטות מלאה על כלל החיים של המאמינים ואונס, רצח ושוד של כל מי שאינו מאמין לפי הדוגמה המדוייקת שלהם

עד שאירופה ואולי גם ישראל לא יתעוררו ויבינו עם מי מתמודדים פה זה ימשיך, עד שלא יקומו עוד אנשים ויאמרו שהם מתנגדים לדת הזאת וכל מה שבא איתה זה לא יגמר, אבל אנחנו לכודים כאן, כי בשביל לבטל דת אחת צריך להיות מוכנים לבטל גם דתות אחרות

ועכשיו לישראלים, כרגיל יש כאלו שמתמוגגים מהקזת הדם, “מה רע, שגם הם יטעמו ממה שאנחנו אוכלים” הם אומרים תוך כדי בורקס מול רוני דניאל, ובכן חברי היקרים, זאת הבועה הישראלית, האטימות והבורות בכל מה שקשור לסבל של אחרים תמיד מלווה כל ארוע בינלאומי, זה נכון שהארופאים סובלים מאותה בעיה כמונו אבל זאת דווקא הסולידריות שלנו שתקרב אותנו, וכמה שאנחנו (הישראלים) חושבים שסבלנו מבני דודינו כדאי לבדוק את ה”שׁואה ההודית” ולראות אומה שלמה שנקרעה ונטבחה, לא רק אנחנו המסכנים בעולם הזה

אוסלו היום

 Loading ...

אם נדע מה אתם אוהבים נוכל לנסות לתת לכם יותר מזה

קליק אחד קטן – לא יהרוג אתכם

אחלה נעליים יואינג, לא עזרו לניקס יותר מדי

בטח שמתם לב שהכותרת של האתר מכילה נעליים משמאל ושם של סרט מימין, והם קצת קשורים

נעליי “כדורסל” היו דבר חדש ב 1983-5 זה לא שנולדנו לתוך זה אלא יותר לאט לאט נוצרו דגמי נעליים במיוחד בשביל כדורסל, בהתחלה הדוקטור הטוב (פילדלפיה, איזה ימים היו פעם) ואחר כך הקוסם מלוס אנג’לס והלקרדה מבוסטון (לארי בירד, השלוף הכי מהיר באנ בי איי) כמעט מייד עם הפריצה של מייקל “אלוהים” ג’ורדן נתפרו נעליים עבורו (נייקי) וכתחרות החליטו באדידס ללכת על פטריק יואינג הרבגוני, וליצור לו נעליים משלו

ודווקא הנעליים האלו תפסו חזק אצלנו בחברה, כל הורה/הורים שיצאו את הארץ נתבקשו להביא איתם זוג אחד, שהיה מופיע במגרש בהיובל כמעט עם המזוודה שהביאה אותו

ולמה “חזרה לעתיד” קשורה לזה, אה, שימו לב שבחלקים נרחבים של הסרט מייקל ג’יי פוקס נועל נעליים כאלו, זה היה קול לגמרי, וגם אחלה סרט

אם לסוע לעבר אז בסטייל

היי פרודו, ראית את פועה איפשהוא

איפשהוא בין כיתה ח’ לט’ הצניחו לנו להקה של בנות (רק בנות) שהגיעו בגבעת שמואל, מבחינתי באותו זמן גבעת שמואל היתה שכונה בארגנטינה והיה צריך דרכון כדי להגיע לשם, ורק שנים אחר כך שאלתי את עצמי איך קרה הטירוף הזה, איך קבוצה של בטח 20 בנות קמה כל בוקר ונסעה באיזה ארבעה אוטובוסים דרך כל הפקקים של גוש דן כדי להגיע לבית ספר, מה לכל הרוחות קרה בבית ספר שלהן שהיו צריכות לסוע כל כך רחוק, ולמה הן כל כך רצו ללמוד דווקא בעירוני א, מכל בתי הספר

וכדי לגמול להן על ההשקעה הבילתי הנתפשת הזאת, לקחו את כולן ושמו אותן בכיתת מפגרים (או טיפולית או מתקדמת או סיעודית או כיתה-של-כאלו-שהיועצת-החליטה-לזמבר) והם הפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף היום יום של המפגרים שלמדו בכיתה. אני ממש מצטער אבל חוץ מנעמי וצביה אני לא ממש זוכר אף אחת (היתה גם אלה עם הכפכפים המטורפים שלה) וזה בטח כי האלמנטים של שתי הגברות הללו היו כל כך נפלאים שהם פשוט מיסכו כל בחורה אחרת באזור (זאת מחמאה – כן) אבל אני לא פה לדבר על הבנות אלא על הבנים

כעזר כנגדן, היינו כמה בנים בכיתה עם 20-25 בנות, אני דוביק מאיר ראובן, קובי “טונה” וגם קורצברג לפרקים.  בכיתת המפגרים לא היה הפרדה של מגדר אלא הפרדה גאוגרפית, אולי היינו מפגרים אבל היינו כולנו תל אביביים גאים וגבעת שמואל מבחינתנו היתה לא קשורה, כך שאף אחת לא סבלה מהפלייה על רקע מיני אלא על רקע גאוגרפי בלבד

ובגלל שהיינו כל כך מעט בנים (ועוד תחשבו על זה שאני ומאיר היינו דופקים התפלחויות כמעט כל הזמן, וראובן היה מבלה בנפקדות לפעמים עד שלשה שבועות) נוצרה ביננו אחוות בנים מיוחדת מאיין כמוה. אחד הדברים ששיתפנו אחד את השני בו היו המורים הפרטיים, כי זה היה רק הגיוני שבית ספר כושל כמו שלנו לא יכול היה לכסות את כל היריעה החינוכית והיה צורך להביא מומחים מבחוץ כדי ללמד אותנו, וזה לא היה רק למפגרים – לכולם היו מורים פרטיים, אבל לא כולם דיברו עליהם – אנחנו כן. .היה את המורה שלי למטמתיקה “לארי” לא כי ככה קראו לו אלא כי היה דומה מאוד ללארי בירד וגם – כדי להוסיף שמן על המדורה היה מהחברה של אודי אדיב ופרשת הריגול העתיקה. והיה את ליאון המורה של דוביק ללשון, שיום אחד חלף על פנינו עת הברזנו (שלשתינו – מאיר דוביק ואני) ודוביק לחש לאוזני “זה ליאון” ואני לא יכולתי להסתיר את ההתלהבות שלי ומייד הסגרתי את זה למאיר

והיתה גם גיברת ויגוצקי, שלימדה אותי לשון וגם אנגלית (שהיה די טפשי כי ידעתי אנגלית די טוב, אבל זאת היתה עסקת חבילה כזאת) ורק בזכותה עברתי את הבגרות (בלשון), ונשבעתי שלעולם לא אגע בציון הזה – שנותר עד היום הנמוך ביותר בבגרות המשופצת שלי

וכמובן אדון צויזנר “איפה הברווזים?” של מאיר, איש שמעולם לא ראיתי אבל שמעתי עליו ועוד איך, אפשר לומר שהיה גיבור תרבות של מאיר

מכולנו קובי “טונה” (שהיה מביא סנדויץ טונה לבית ספר וכך חרץ את דינו להקרא טונה לעד) היה התלמיד החרוץ והעיקש ביותר, זאת היתה אניגמה כיצד הוא הגיע ונשאר בכיתת המפגרים כי היה לו באמת אכפת, ואני חושב שהשתלם לו כי בסוף הוא גם עשה עם זה משהו, אפילו שעבר דרך בסיס טירונים חיל תותחנים, והמפגש שלי איתו (אני כבר הייתי וותיק, הוא רק הגיע לטירונות ואני הייתי בקדם טירונות) היה אחד הדברים הנחמדים שעברו עלי בבסיס ההוא (“תלי? תלי פקר? יש פה תלי פקר?” קובי צעק בקול המצחיק שלו, עומד במרכז המאהל ולא מודע לסיכון המטורף בחשיפה שלו לכל המ”כים והרס”פים של הבט”ר) ואם כבר בסיס טירונים חיל תותחנים אז צריך לומר שדניאל היה במאהל המקביל, והייתי שם לו פתקים בקפלסט מתי שתיזזו אותנו ליד המאהל שלהם