Talipack – הבלוג האישי של תלי פקר

לפני שנתחיל חשוב לעבור על נקודה אחת ומכרעת. שום דבר טוב לא קורה בשעה שבע בבוקר. בין השעות שתיים-שלש בלילה לשבע בבוקר אין בהרבה סיכוי שדברים הרי גורל יקרו, ובדרך כלל זה כי בני אדם רגילים נהיים עייפים בשעות האלו. ואם הולכים לשון מאוחר אז גם קמים מאוחר ואז הכל יופי, אבל אם הולכים לשון מאוחר, כמו שרבים מחברי ואני נהגנו לעשות בגיל 17 וצריכים לקום לשעת אפס, שזה אומר שבע – שבע ורבע בכיתה, אז אתה מקבל חבורה של ילדים עיפיים ולא מעונינים

אם זה בקייץ אז מבלים עד מאוחר ועושים שטויות והדבר האחרון שרוצים זה לקום בשש בבוקר כדי ללכת לבית ספר, ואם חורף, צריך להסביר את זה? קר ורטוב ועדיף להשאר במיטה. אבל אנחנו, חבורה צוהלת ושמחה, היינו בשיעור קולנוע, והגאון ששיבץ את המורים שם לנו פגישת בוקר מוקדמת עם עקיבא ברקין, שלא היה מורה אלא קולנוען, ומרוב האבה לקולנוע רצה להכיר לנו את שורשיו ההיסטוריים

אוגוסט ולואי לומייר 1985 מסתכלים על המתקן של הטלויזיה בחדר המורים

וכך, בשעה שבע בבוקר ביום שישי (יש פה אוסף של כל כך הרבה טעויות) הוא היה מרצה לנו על האחים לומייר והקאמרה אובסקורה, על הרקע ההיסטורי לסרט גונבי האופניים ועל הפילם נואר (זה שקפה נואר עם השניצלים קרוי על שמו)(או אולי בגלל שהם אוהבים שחור?) וכל זה לא עיניין אותנו בכלל

ברקין הקולנוען היה מגלגל את הטלויזיה על המתקן הלא מובן הזה, שנראה כמו עגלת קניות לאנשים מאוד גבוהים ובקצה שלה טלויזיה, מחבר את מה שצריך לחבר , מכבה את האורות ואז כל מי שהיה צריך היה הולך לישון, וכל מי שבמקרה ישן טוב בלילה היה משתדל לגייס את כל כוחותיו האינטלקטואלים כדי להעיר הערות מצחיקות תוך כדי שהסרט רץ, ושעריו של תאטרון האבסורד היו נפתחים

מצד אחד היה פס הקול של הסרט שבקע מהטלויזיה מצד שני קולו של עקיבא מנסה להסביר דברים על צילום ובימוי ומעל כל זה צחקוקי בנות והערות בקול רם שנזרקות לאויר החדר “גדלה – זאת!” (מן קומפלימנט לחזה גדול) “הו וא וא וא” (משמע – “הידד! ראו איזה פלא” – צהלו לפחות 5-6 בנים, זאת היתה המשמעות של הקריאה הו וא וא וא)) וכמובן שהיו אלו שפשוט צחקו בההתרחשות הדי מטורפת הזאת – כל יום שישי בבוקר. עד כדי כך יצא שם לשעור הזה שילדים שלוא היו בכלל במגמה היו מגיעים כדי לחזות בנס, בארוע הקוסמי הזה מתרחש

ואיך אפשר בלי להזכיר שני ארועים מכוננים (האמת שהיו שלשה אבל אחד יכול מאוד להעליב מישהיא אז אני מעדיף לדלג עליו) בשיעור קולנוע, הראשון ההקרנה של הסרט של המורה עצמו, שאני לא יכול להזכר בו ברגשות מעורבים. מצד אחד היה כאן איש שרצה לשתף, הרגיש שאנחנו בוגרים ונבונים מספיק כדי להפקיד את היצירה שלו בידיים שלנו, ומצד שני -אלוהים אדירים – איך הוא היה יכול לצפות שזה לא יגמר בקטסטרופה מוחלטת? הוא לא ראה שאנחנו רק מחכים להזדמנות לחבוט בכל מבוגר אחראי. אז היה הסרט שלו, שכולנו דאגנו שכל שלש שניות מישהו יעיר איזה הערה או יצחק או ייעשה רעשים משונים, והאיש הקטן הזה, מנהל הקרקס שלנו כל כך התרגז שהוא הפסיק את הסרט כמה פעמים, רק כדי להמשיך אחרי שהבטחנו שנתנהג יפה

והיתה ההקרנה החגיגית של חגיגה בסנוקר, ניצחון קטן לאחדות האינפנטילית שלנו, הכרחנו אותו להקרין את חגיגה בסנוקר לקול התשואות שלנו, וגם כמובן, לקולנו המלווה את הסרט – כי רובנו הכרנו אותו בעל פה. ואז ברקין התמתח, והיה נראה שתכנן זאת המהלך שלו כבר הרבה זמן, אחרי כל ההתעללות שלנו בו, צפה בנו צופים בסרט וצוחקים ועם אצבע יד ימין הורה על כל אחד מהצוחקים – “ארבע”, “ארבע” , “ארבע”, אפילו ברקין בהבין בסוף את מה שכל החדר המורים ידע, זה לא חשוב מה לומדים – חשוב רק הציון

תשתעל, הבטטה הגיע - רבי חנוכה בן משה הלוי - הוא לא בישל כבוד הרב

בין המאות השש עשרה והשמונה עשרה היה נהוג בחצרות בתי המלוכה והאריסטוקרטיה באירופה לאמץ מוזיקאי, שיוסיף קצת צבע לחצר בין כל החיות והמשרתים. המוזיקאים היו מבסוטים מהסידור, שדי הציל אותם משוד ואונס, אבל המרוויחים הגדולים היו הפטרונים כי בעלות נמוכה למדי הם קנו להם תהילת עולם, וגם הוציאו עיניים לאריסטוקרטים האחרים

ועכשין סיפורינו מתחיל… בכפר קטן באיזנשטט בבורגנלנד (מחוז באוסטריה) גר לו אריסטוקרט בגיל העמידה בשם יוזף פון ברוקר, נעים הליכות וחובב מוזיקה, המרקיז היה אוסף אליו את כל ילדי הכפר פעמיים בשנה ומבקש מחבורת הנגנים העלובה של הכפר לנגן עבורם יצירות פאר מאותה התקופה. הילדים, בהיותם ילדים, דווקא רצו לשחק ולהשתובב ברחבי שטח האחוזה של המרקיז דה ברוקר אבל האציל דרש שיקשיבו ויתנו למוזיקה לזרום דרך אוזניהם, להרגיע את נפשם הסוערת ולהחדיר תרבות לעצמותיהם הכפריות

בלילות היה המרקיז חולם על יום שבו יבוא קומפוזיטור אמיתי וידפוק על דלתות האחוזה, הוא חלם על נשפים ועל יצירות שינוגנו בפעם הראשונה בחצרו, על איצילים ורוזנים שיבואו מכל אירופה להאזין לנגנים המופלאים של המרקיז פון ברוקר. ויום אחד תחינותיו נענו, ילדה צעירה וצהובת שיער בשם דרורית הגיעה יחד עם שאר ילדי הכפר להאזין לרסיטל, היא אחזה בידה כינור קטן, מותאם למידותיה, מבית היוצר של אנטוניו סטראדיבריוס הנודע. ולאחר שהסתיים הרסיטל מתחה הילדה את אבריה, ציחקקה צחוק לא מובן ובישני , תוך שהיא מסתירה את פניה בכתפה, והחלה מנגנת מנגינות מופלאות בכינור

המרקיז הבין מייד שנפל בחלקו מזל יוצא מן הכלל, הוא החליט לחבוק את הילדה לנצח, ולרכב איתה אל הנצח, אל האולימפוס המוזיקאלי, וכך חיו השניים, דרורית מנגנת והמרקיז מתענג ,וכך היה עד סוף ימיהם.

ואילו המרקיז התעלם מנער אחד, שהיה מבוגר מעט מדרורית אבל היה מתופף את הבולרו (של רוול) על קופסת גפרורים, כי תיפוף לא נחשב מעודן מספיק. ואותו הנער גדל להיות מוזיקאי גדול, שעבר גם את הים הגדול בדרכו המוזיקאלית, ומעולם לא חזר לאיזנשטט

יורגן מה אתה מפסיק לנגן? נראה לך החדר שלך חינם

* כדי שלא יהיו אי הבנות המתופף זה לא אני *

שניצל, הנפגע הראשון של כור ההיתוך הקולינארי הישראלי, מאכל אוסטרי שנכנס לפיתא מקראית שמקורה סביר להניח בבבל העתיקה ומטובל בחומוס ערבי, מיקרו קוסמוס ישראלי

המאכל הלאומי, השניצל, נכלל כאן במחלקת גדולי העולם, וכדי להמחיש עד כמה היה מצוי בחיינו הנה כמה אנקדוטות קצרות

בפרסומת האהובה הסועד מרים אצבע ואומר “מלצר!”, ״בשניצל בזה אין טיפת כולסטרול״ אמר השחקן החביב מהפרסומת לשניצל סויה, רק שלאסונו של אותו שחקן תלמידי כיתות י׳ באו לראות הצגה בהשתתפותו, וכל פעם שעלה לבמה קיבל אותו בקריאות ״שניצל!״

״הלו? שניצל בבית?״ שאל זאב את אמא של דיטל, שניצל היה אחד מהכינויים של דיטל. בטח מישהו ראה אותו אוכל שניצל ומשם כבר היה ברור שזה שם הולם (היובל, כמו שכבר אמרנו) והיו לו עוד בהרבה כינוים.

שניצל……. חומוסציפסלט. ככה הייתי מכתיב לעיסה את המילוי של הפיתה שלי בפם פם

״שניצל?״ היה שואל אמנון, ״אין לנו שניצל״, וממשיך ״מיקי, חייבים לקנות מתקן לנקניקיות לשנה הבאה״

אל שתכחו להשתתף בשאלון הפם-פם

תדע כל אם עיברייה לטגן שניצל ובלי כולסטרול

בואו ננסה את זה נראה לאן נגיע –

תוסיפו בההערות את מה שאהבתם לשים בפיתה של הפם פם – קצת שיתוף לא יהרוג אתכם

מה לשים לך בפיתה ילד

היתה אחת קראו לה שרונה, אבל כולם קראו לה שרונה המעונבת, אולי כי היא אהבה עניבות אולי כי היתה אלגנטית. וכל פעם שרצו להעליב מישהו קישרו אותו לשרונה המעונבת, כמו למשל “מתי אתה כבר יוצא עם שרונה המעונבת חברה שלך?” או למשל “הנה באה חברה שלך המעונבת”, זה היה צחוק כזה בין החברה, ולא ממש הבנתי למה כולם היו צוחקים מזה. כי עניבות זה דבר שכולם לובשים, או לפחות ככה חשבתי

וחוץ מזה לא קראו לה “המעונבת” קראו לה המאוננת

בחתונה שלך מעונבת כזאת

לא ממש – יותר כמו – תשאירו קצת תגובות – בחיייייכם

תגיד אתה דפוק? זאב שטף כלים אבל זה היה בגלל גדי

היה משחק ילדים כזה שקראו לו גע גע גע

זורקים כדור, הוא קופץ שלש פעמים (להלן ה-גע גע גע) ומהרגע הזה צריך לתפוס אותו ו-לפוצץ את הרגלים של כל מי שנמצאים בסביבה. משחק פשוט, לא אצילי מי יודע מה, אבל היה פופולרי בחצר המשחקים בבר-כוכבא

והיה גם ילד אחד, עמיחי, לא התחיל איתנו את כיתה א’ אני כמעט בטוח, הצטרף אחר כך. והיה כולו אחרי מיכל (ואני לא וזוכר אם נועם או גולדשטיין – ממש נראה לי גולדשיין) ובגלל שהיה ילד קצת מוזר (היה מתנועע אחורה קדימה כמעט כל הזמן והיה לו חיוך מטופש עם הפנים, חיוך שגם היה קצת פסיכי) הוא לא ממש יצר קשר אנושי עם רבים מאיתנו, אבל היה לו משהו למיכל

אז במשך כל כיתה ה’ או ו’ הוא היה מנצל כל רגע שמיכל הייתה מסתכלת לכיוון הכללי שלו ואומר לה “מיכל? גע-גע? מיכל?” ואני, אפילו שהייתי ילד גם, הבנתי וידעתי שכל מה שהוא רוצה לומר לה זה שהיא יפה ונהדרת ושהוא נורא רוצה להחזיק לה את היד או לנשק אותה על הלחי אבל זה יצא בצורה הכי לא סקסית שיש.

גע גע

לא ממציא - הנה מוויקיפידיה

הנה מר ברוקר הולך בצעד נמרץ, הוא נכנס אל המבנה ששימש את תלמידי כיתות י”ב והביט בחטף בדלתות הכיתות, לבסוף נקש ופתח אחת מהן ואמר “דני כץ, אני יכול לבקש את התלמיד דני כץ לכמה דקות” וכמו במטה קסם דני הופיע והלך עם ברוקר אל האודיטוריום לתקן איזה בעייה עם הסאונד. כי היו דברים חשובים בבית הספר, אבל שום דבר לא היה חשוב כמו התרבות המוזיקאלית שמר ברוקר היה נחוש להשריש בנו

ומכיוון שכל המנהלים לדורותיהם הקפידו לא לצאת או להראות מחוץ למגדל השן שלהם בקצה מסדרון ההנהלה, הקו המנחה היה נתון לכל פרשנות שהיא על ידי מספר שתיים – ובשנים שלנו זה היה מר ברוקר

ומר ברוקר אהב אומנות, יותר נכון לומר שהוא אהב כל מה שמריח מאומנות, והרסיטל שהוא אנס אותנו להקשיב לו פעם או פעמיים בשנה, והפסקות המוזיקה הקלאסית ועוד כל מני דברים היו כולם עלה התאנה של ברוקר, ויום אחד עלה התאנה הזה גדל ותפח והפך להיות הפסטיבל של עירוני אלף – רק כדי להראות שגם פומפוזיות יש בשפע בתיכון הזה. אז עשינו פסטיבל

אז כולכם בוודאי זוכרים את ההכנות ואת הקארט בלאנש שניתן לכל מי שהשתתף, מגדול עד קטן, השתתפות בפסיבל הבטיחה שתוכל לצאת מכל שעור ובכל שעה, ומורה שלא אהב את זה היה צריך להגיע עד וורסאי כדי לדבר עם הדוכס ברוקר – ולצאת בידיים ריקות, פה תהייה תרבות אמר בקול נחוש ברוקר – ולא הרפה

אז היה הפסטיבל, והיה צריך שיר שייצג אותנו, וכדי לתפוס עדר שלם של ציפורים במכה אחת כמה מחברי הטובים התקבצו לתכנן תוכנית. עכשיו צריך לדבר על דינה. את דינה הפגשתי בכיתה ז’ והיתה ילדה נחמדה ויפה, רק מה היה לה דיבור מסריח, בעיקר לכיוון בנים ובעיקר כאלו שלא עינינו אותה (או אולי כאלו שהיא רצתה שיחשבו שהם לא מענינים אותה) היא, לעומת זאת היתה די מענינית לכל ילד זכר בסביבה, ואני, שוב מתוודה, לא יכולתי שלא להתפעל מהקימוריים הנשיים שכבר אז החלו להתפתח. ומכיוון שהדינמיקה ביננו היתה מעט טעונה לא ממש התחברנו, וזה הסתכם בכך שהיא היתה מעליבה אותי ואני הייתי אומר לה כמה נפלא הוא העכוז שלה

אבל להבדיל ממני אחרים היו גם יותר רגישים וגם יותר, אם מותר לי להניח, מעורבים רגשית עם דינה, והקרירות המקפיאה בה היא התיחסה אל חברי דחפה אותם לעשות מעשה – וכך היה, נכתב שיר, לא ממש מסובך אבל כתוב היטב ומצחיק לכל מי שידע את הסיפור מאחורי הקלעים

דינה דינה דינה את מאור עיני – דינה דינה דינה חיזרי מהר אלי – וגם היה חלק שבו הזמרים דיברו “מרוב כאב נותרתי עזוב” וכולי וכולי, הולחן השיר, נבחרו שני זאטוטים מכיתה ז’ לשיר את השיר לפני כל הבית ספר, והתחילו החזרות. כל זה היה הזדמנות נפלאה וחד פעמים בשבילינו להוציא אל האויר את כל מה שחשבנו על המוסד החינוכי, על הזמר המזרחי ועל בנות שמרימות את האף, וכל זאת בחסות הנחלת התרבות בבית ספר שלנו

ומתוך עשרת השירים השיר דינה דינה זכה מקום ראשון, ושרו אותו בסיום הפסטיבל כהדרן, בלונים עפו באויר והיו גם זיקוקים, וכל העיניים הופנו לדינה, שעכשיו היתה לא רק מושא תשוקתם של רבים מבני המחזור אלא הפכה לסלב הראשון בשכבה

שוב פעם התפלחת מספרות? לא, הקשבתי לבאך אצל ברוקר - גון סבסטיאן